ע"פ 6941/01 מדינת ישראל נ. חיים פינטו

המדינה מערערת על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, לפיו נגזר על המשיב עונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ו-10 חודשי מאסר על תנאי עקב הרשעתו בעבירה של החזקה ונשיאה של נשק שלא כדין לפי סעיף 144(א)(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, וכן בקשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499 לחוק העונשין.

על פי המיוחס למשיב בכתב האישום שבעובדותיו הודה, החזיק המשיב ברשותו ונשא נשק מסוג רוס"ר 16 M ללא רשות כדין. בחודש אוקטובר 2000, או בסמוך לכך קשר המשיב קשר עם אחיו שהיה חייל בשירות סדיר, לסחור בנשק הנ"ל ולמסור את החזקה בו לאחר, תמורת סכום של 13,000 ש"ח. בתאריך 31/10/00 שלח המשיב את אחיו הצעיר ממנו במכוניתו, ומסר לו את הנשק כדי שזה ימכור אותו כפי שסוכם מראש בין המשיב לבין האחר. האח אמנם נטל את מכוניתו של המשיב הגיע למקום מפגש שנקבע, מכר את הנשק ומסר את החזקה בו תמורת סך של 9,000 ש"ח. לאחר שנמחקה מסעיפי האישום בכתב האישום המקורי עבירת הסחר בנשק שלא כדין, הודה המשיב בעובדות האמורות והורשע כאמור. בגוזרו את דינו של המשיב ציין בית המשפט קמא בגדר שיקוליו את העונשים המקובלים בעבירה מן הסוג בה הורשע המשיב, אך נתן משקל רב לכך, שבעברו של המשיב אין הרשעות קודמות משמעותיות, והוא התייחס במיוחד לנסיבות האישיות של המשיב ומשפחתו. השופט קמא ראה בעבירות בהן הורשע המשיב מעידה חד-פעמית ומטעם זה הקל עמו, ונמנע מלהטיל עליו מאסר לריצוי בין כותלי הכלא.

בערעור שלפנינו הצביע בא-כוח המדינה על קולתו של העונש, החורג במידה ניכרת מרמת העונשים המוטלים בדרך כלל בעבירות הקשורות בנשק ובנשיאתו. הוא מיקד את טיעוניו בכך שהמשיב היה הרוח החיה בביצוע הקשר למכירת הנשק, וכן עמד על כך כי אחיו הצעיר של המשיב נידון בבית הדין הצבאי ל-21 חודשי מאסר בפועל במסגרת הסדר טיעון, בגין מכירת אותו נשק, אף-על-פי שפעל בעניין זה בשליחותו של המשיב. לפיכך ביקש מאתנו לגזור על המשיב עונש זהה לזה שהוטל על האח. הסניגור מצידו עמד על כך כי אף שרמת הענישה המקובלת בעבירות מן הסוג הנידון היא בדרך כלל גבוהה יותר, הרי היו גם מקרים שבהם בתי המשפט התחשבו בנסיבות האישיות של העבריין גם בעבירות של החזקה ונשיאה של נשק. לטענתו נסיבותיו האישיות של המשיב שלפנינו מצדיקות אף הן התחשבות לקולא.

לאחר שבחנו את הטענות, באנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. גם אם נביא בחשבון כי המערער לא הודה בעבירת הסחר, הרי המעשים שהודה בביצועם הם חמורים ביותר, ומחייבים תגובה עונשית הולמת ומרתיעה. החזקה ונשיאה של נשק מסוג M16 , משך תקופה העולה על שנתיים ימים, ופעולות יזומות שנעשו ע"י המשיב לקראת מכירתו של נשק זה, יש בהן כדי להצביע על סכנה רבה, ואלמלא סוכלה פעולת המכירה עת נתפס הנשק ע"י סוכן, עלול היה הנשק להגיע לידיהם של אנשים המסכנים את בטחון הציבור, בין על דרך של פעולות חבלניות, או על דרך של מעשים פליליים המסכנים חיי אדם. בבואו להעניש על ביצוע עבירות מסוג זה, על בית המשפט לתת משקל הולם לאינטרס הציבור בהרתעה גם אל מול הנסיבות האישיות של העבריין. איזון ראוי זה לא נעשה במקרה שלפנינו. עוד יש להביא בחשבון כי הפער בין העונש שנגזר על אחיו של המשיב לבין העונש שנגזר על המשיב הוא בלתי מוצדק, גם אילו היה ממש בטענת הסניגור כי לא הוכח שהמשיב היה הרוח החיה בביצוע העבירות. שני האחים היו מעורבים בעבירה חמורה, הנשק היה מלכתחילה בידי המשיב שהוא האח המבוגר, והוא האיש אשר ניהל את המשא ומתן למכירתו, ואף שלח את אחיו במכוניתו שלו עם הנשק שמסר לידיו. על רקע עובדות אלה מחייב הכלל בדבר אחידות הענישה שלא ליצור פער בין המשיב לאחיו. נוסיף עוד כי לא נעלמו מאיתנו נסיבותיו האישיות של המשיב כפי שבאו לידי ביטוי בתסקירי שירות המבחן, ואף ערים אנו לפתח שנפתח לדעת שירות המבחן לקראת נסיון שיקום מצד המשיב, אולם נסיבות אלה אינן יכולות לעמוד אל מול החומרה והסכנה הנשקפת מן העבירות שבהן הורשע, ומן הצורך להרתיע את הרבים.

אשר על כן החלטנו לקבל את ערעור המדינה ולגזור על המשיב עונש של 36 חודשי מאסר מהם 20 חודש לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור את העבירות בהן הורשע וכל עבירה שהיא פשע. 21 הימים בהם היה המשיב נתון במעצר ינוכו מתקופת המאסר בפועל.