ע"פ 6980/09 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בתאריך 26.11.07 הוביל המערער קטין יליד שנת 1999 למקום מבודד, דרש ממנו להתפשט, הצמיד את איבר מינו לפי הטבעת של קורבנו ונגע באשכיו ואיבר מינו. בהמשך, דרש המערער מהקטין למצוץ את איבר מינו ולשפשף אותו.

מעשים דומים ביצע המערער בתאריך 12.12.07, בקטין יליד שנת 1997, ובעקבות כך הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, כתב אישום (ת.פ.216/07) בו יוחסו לו עבירות של מעשי סדום ומעשים מגונים. בתאריך 14.1.08 שוחרר המערער למעצר בית מלא וניתן לו לצאת ללימודים בלבד, אולם הוא הפר את תנאי השחרור, ובמהלך חודש ספטמבר 2008 הסלימה התנהגותו כפי שיפורט להלן. בתאריך 10.9.08, בשעת ערב, הוא הוביל קטינה ילידת 2003 למחסן, שם הפשיטה מבגדיה ותוך איומים בעל אותה, ובהמשך החדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה ולפיה. בחלוף 4 ימים הוא הוביל קטין נוסף, יליד שנת 2001, אותו פגש במקרה לחדר אשפה, ושם ביצע בו מעשה סדום ומעשים מגונים תוך שימוש באיומים. בתאריך 10.9.08, הוא הוביל קורבן נוסף, יליד שנת 1998, לחדר אשפה, שם החדיר את איבר מינו לפיו וביצע בו עבירות מין נוספות. לבסוף, בתאריך 22.9.08 פגש במערער קטין יליד שנת 2003, הוביל אותו למקום מבודד שם החדיר את איבר מינו לפיו. בכל אלה עוסק כתב אישום נוסף שהוגש נגד המערער (ע"פ 211/08).

המערער, שגם הוא קטין (יליד שנת 1993), הודה בעובדותיהם של שני כתבי האישום שהוגשו נגדו, ולאחר הגשתו של תסקיר מבחן, החליט בית המשפט המחוזי להרשיעו בעבירות אינוס, שמונה מעשי סדום, איומים, מעשים מגונים והפרת הוראה חוקית. בגין כל אלה נדון המערער ל-7 שנות מאסר, 30 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות כל אחד מקורבנותיו בסכום של 20,000 ש"ח.

הערעור שבפנינו מופנה נגד חומרת העונש. נטען, כי נכון היה לדחות את גזר הדין כדי לבחון את סיכויי שיקומו של המערער על ידי שילובו בתהליך טיפולי; העונש שהושת על המערער חריג בחומרתו; בעת ביצוע המעשים טרם מלאו למערער 15 שנים; המערער עצמו היה קורבן לעבירות מין שאדם בוגר ביצע בו; מחוות דעת שהוגשו לבית משפט קמא עולה הרושם כי למערער יכולת להשתלב ולהצליח בתהליך טיפולי שאינו מוצע לו במקום מאסרו.

אין בידינו להיעתר לערעור, ראשית, הואיל וכמעט כל שנטען בפנינו הובא גם בפני הערכאה הדיונית, שנתנה את דעתה לכל השיקולים הצריכים לעניין, והוציאה מתחת ידה גזר דין מידתי ומאוזן. אכן, המערער היה קטין בעת שביצע את מעשיו הנפשעים בקורבנותיו, אולם בוגר דיו כדי להבין את הפסול שבהם. נהיר לנו כי בכליאה ממשית של נאשם כה צעיר, כרוכים קשיים לא מבוטלים, אולם מנגד ניצב הגורל הנורא שהועיד המערער לילדים רכים בגיל, שבטרם בגרו ועמדו על דעתם כבר מצאו את עצמם קורבנות לתקיפה מינית קשה וחסרת רסן. אותם אירועים עתידים להשפיע על חייו של כל אחד מהקורבנות, וללוותו שנים רבות, ואפשר עד ליומם האחרון עלי אדמות. ובאשר לטענה כי המערער עצמו היה בעבר קורבן לתקיפה מינית, טיעון זה לאו טיעון הוא, שהרי המערער מעיד על עצמו גם כמי שמכיר ויודע את סבלותיו של הקורבן, ועל כן אנו תוהים מהיכן נטל את החרות לכפות גורל דומה על קטינים אחרים, תינוקות של בית רבן שלא חטאו.

הנה כי כן, לא מצאנו כי הובאה בפנינו עילה כלשהי לשנות מגזר הדין, ובצד ההחלטה לדחות את הערעור לא נותר לנו אלא להמליץ בפני שלטונות הכלא לשלב את המערער, ככל שירצה בכך, בתהליך טיפולי כדי לגמול אותו מסטייתו הקשה, ולנטרל את הסכנה הנשקפת ממנו לעת שחרורו.