ע"פ 6982/07 מדינת ישראל נ. פלוני

השופט א' א' לוי:

המשיב, יליד שנת 1956, הנו דודה של קטינה ילידת חודש יולי 1990. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת נטען, כי בין השנים 2001 ו-2002 נהגה הקטינה (להלן: ש.ה.) לבקר עם אמה בביתו של המשיב. בתקופה זו ביצע המשיב בקטינה עבירות מין רבות, אשר כללו ליטוף של חלקי גופה האינטימיים וביניהם חזה, איבר מינה ופי הטבעת שלה. בכתב האישום פורטו מספר אירועים מסוג זה, ומחמת צנעת הפרט וכבודה של הקטינה לא נחזור עליהם, ונסתפק באומרנו כי מדובר במעשים קשים, שבוצעו תוך ניצול תמימותה של הקטינה שבתחילת הדרך לא הבינה כלל את פשרם.

למשיב יוחס אישום שני, ואף הוא עוסק בעבירות מין שביצע באחיינית אחרת שלו, גם היא קטינה, ילידת חודש מרץ 1990 (להלן: ש.ד.). באחד הימים של שנת 2001 הגיעו שתי הקטינות – ש.ה. וש.ד. לביקור בבית סבתם שם שהה המשיב. בעת ששתי הקטינות שכבו באחת המיטות, ניגש המשיב ונשכב ביניהן, ובהמשך ליטף את גופה של ש.ד., ובכלל זה את איבר מינה. לאחר מכן נפנה המשיב לש.ה. ונגע גם באיבר מינה. בגין מעשים אלה, בהם הודה המשיב, הרשיעו בית המשפט המחוזי בביצועם של מעשים מגונים בנסיבות מחמירות, מעשה מגונה בקטינה, ועבירות מין במשפחה. בהמשך, נדון המשיב לארבע וחצי שנות מאסר, 3 שנים מאסר על-תנאי והוא חויב לפצות כל אחת מהקטינות בסכום של 15,000 ש"ח.

המדינה, הסבורה כי בית המשפט המחוזי הקל עם המשיב, מבקשת כי נחמיר בעונשו. מנגד, עותר המשיב לדחיית הערעור באומרו, בין השאר, כי ההודאה וגזר הדין ניתנו לאחר שלבית משפט קמא היתה הזדמנות להתרשם בלשכתו מן המתלוננת באישום הראשון, וכי כל הנחוץ הובא בחשבון.

בית המשפט המחוזי הגדיר את העבירות אותן ביצע המשיב כ"חמורות ביותר", וכי מדובר "במעשים מגונים ברף גבוה". כמו כן, נקבע כי לא מדובר במעידה חד-פעמית, אלא במעשים שבוצעו לאורך זמן ניכר. בית המשפט הוסיף והדגיש את הנזק הנורא, שאינו ניתן כלל לאומדן, שהסב המשיב לקורבנותיו הצעירות. באשר לש.ה. מצאו גורמי הטיפול כי נגרמה לה פגיעה נפשית קשה, מלווה בהסתגרות, בדידות, הרגשת לכלוך, חוסר האונים, דיכאון, תחושה של בגידה על ידי אדם קרוב, סבל רב וטראומה, וכל אלה יחייבו טיפול נפשי ארוך ויקר. תמונה דומה מצטיירת גם באשר לקטינה ש.ד., שאף היא חוותה פגיעה מינית קשה, וזו גרמה למצב נפשי דכאוני, הפרעות שינה, התקפי זעם והזנחה של הלימודים. גם בעניינה העריכו גורמי הטיפול כי ש.ד. תהיה זקוקה לטיפול נפשי ארוך טווח. את כל אלה גרם המשיב כאשר נתן דרור ליצרו, תוך שהוא בוחר לו מטרה קלה - שתי ילדות, בנות משפחה, עליהן היה מצווה להגן מפני פגיעתם של זרים, ובמקום זאת הן שימשו לו לביצוען של עבירות מין.

בדברו בפני בית המשפט, תאר המשיב את מעשיו כ"מעידה שנגרמה כתוצאה מבלבול", והוא הוסיף והביע חרטה על כישלונו. ברם, מעיון בתסקירו של שרות המבחן מצאנו את עצמנו תוהים אם המשיב אכן הפנים עד תום את חומרת מעשיו, הואיל ובשיחותיו עם קצין המבחן הוא לקח אחריות חלקית בלבד, והכוונה לכך שהודה כי התקיים "מגע פיזי כלשהו" עם הקטינות, אולם שלל קיומה של כוונה מינית. יתר על כן, הוא אף הרחיק לכת עד כדי העלאתה של סברה, לפיה החליטו קרבנותיו להתלונן נגדו עקב רצונה של אמה של אחת מהן לפגוע בו. נוכח דברים אלה התרשם שרות המבחן כי יחסו של המשיב לקטינות הנו מתנכר ומתנשא, ועקב נטייתו להכחיש בעייתיות בתחום המיני, קיים קושי להעריך את מסוכנותו.

נוכח כל אלה, מקובלת עלינו ההשקפה כי בעונש שנגזר לא ניתן מענה מספיק לחומרתן של העבירות, מחד, ולפגיעה הקשה שהיתה כרוכה בהן למתלוננות, מאידך. לפיכך, ומתוך שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין, אנו מקבלים את הערעור ומעמידים את תקופת המאסר בה ישא המשיב בפועל על חמש וחצי שנים. חלקיו האחרים של גזר הדין יוותרו על כנם.