ע"פ 6989/06 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת נטען, כי המערער, יליד חודש אוקטובר 1988, ביצע במשך שלוש שנים, ובעת שהיה קטין, עבירות מין באחותו, קטינה ילידת שנת 1992. המתלוננת למדה אותה עת בפנימייה, ואת מעשיו בצע בה המערער בעת שהיתה מגיעה לחופשות. להלן מקצת ממעשיו של המערער:

כעניין שבשגרה הוא נהג ללטף את אחותו בחזה ובאיבר מינה, מעל בגדיה ומתחתיהם; להיצמד אליה ולחכך את איבר מינו באיבר מינה; לאונן לעיניה תוך שלעתים הוא מלטף אותה ולעתים כשהיא ניצבת לפניו וחזה חשוף; לשכב עליה ולחכך את איבר מינו החשוף באיבר מינה. ועוד נטען, כי המערער עשה את כל אלה חרף התנגדותה של המתלוננת, תוך שימוש בכח ובאיום להוציא דיבתה רעה.

המערער הודה בעובדות שיוחסו לו, ולאחר הגשתו של תסקיר מבחן ושמיעת טיעוני הצדדים לעונש, הוחלט להרשיעו בעבירות מין במשפחה (מעשים מגונים) וסחיטה באיומים, עבירות לפי סעיף 351(ג)(2) + 348(ב) + 345(ב)(1) + 345(א)(1), וכן סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על כל אלה נדון המערער לחמש שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי.

2.

בערעור שבפנינו משיג המערער כנגד העונש שהושת עליו, ואלה הם נימוקיו העיקריים: הוא גדל במשפחה קשת יום עם מערכות יחסים מבלבלות ופתולוגיות; האם סובלת מבעיות נפשיות קשות; האב נושא במאסר ממושך על רקע של ביצוע עבירות מין בשלוש בנותיו; האח הבכור שהה עד לאחרונה במעון נעול עקב עבירות מין קשות שביצע באחות אחרת; שליחתו של המערער לכלא לתקופה ממושכת, במקום לנקוט בעניינו בהליכי שיקום, עלולה להיות כרוכה בנזק רב; המערער שיתף פעולה עם הגורמים הטיפוליים; המערער הודה במעשים שיוחסו לו, הביע חרטה ומנע את הצורך להעיד את המתלוננת בבית המשפט; מעשיו של המערער גם אם קשים הם, אינם ניצבים בראש סולם החומרה של עבירות המין.

3.

עיינו בנימוקי הערעור שבכתב והאזנו ברוב קשב לטעונים על-פה, ולא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה להתערב בעונש. אכן, המערער ביצע את העבירות שיוחסו לו בעת שהיה קטין, וככלל יש להעדיף בעניינם של קטינים שחטאו את האפיק הטיפולי על פני זה העונשי. אולם, המערער חטא בעבירות חמורות מאין כמותן, תוך שהוא מבצען בגופה של אחותו שבעת שהחלו המעשים היתה בת עשר וחצי בלבד. וזאת יש להדגיש, התנסותו הנוכחית של המערער בפלילים אינה הראשונה בחייו, אף שגם זאת ראוי להוסיף, כי חומרתן של העבירות אותן ביצע בעבר פחותה במידה ניכרת מאלו עליהן הוא נקרא לתת את הדין הפעם. גם תסקיר המבחן אינו מדבר בשבחו של המערער, נהפוך הוא, מסתמנת אפשרות שדברי הנוחם והחרטה שהשמיע היו מהפה ולחוץ. יתר על כן, מהאמור בתסקיר עולה כי לאחר ששב מחוץ לארץ וכבר היה נהיר לו הפסול שבמעשיו, הוא החליט להמשיך בהם גם אם יצטרך להשתמש בכוח ובאיומים כדי לכפות את רצונו על קורבנו.

בנסיבות כה קשות, נראה לנו כי הדרך העונשית בה נקט בית המשפט המחוזי היתה בלתי נמנעת, וכל שנותר לקוות הוא כי תקופת כליאתו של המערער תנוצל על ידי הגורמים המטפלים כדי לסגל לו דרכי התנהגות שונות, ובעיקר תצייד אותו בכלים להתמודד עם סטייתו.

אשר על כן, הערעור נדחה.