ע"פ 6990/00 אילן ז'נו נ. מדינת ישראל

לפני בקשתם של המערערים לעכב את ביצוע גזר דין המאסר שהוטל עליהם בת.פ. 1004/00 בבית משפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ. ארד) וזאת עד למתן הכרעה בערעור שהגישו לבית משפט זה הן על הרשעתם והן על גזר דינם.

המערערים הורשעו שניהם בשלוש עבירות של גניבת רכבים וסחר בהם ואילו מערער 1 הורשע בעבירה נוספת של גניבת רכב וסחר בו. נגזר עליהם בגין עבירות אלה עונש מאסר בפועל של שנתיים וחצי, וכן מאסר על תנאי. הם עותרים לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור שהגישו, ובית משפט קמא נעתר ועיכב את תחילת ריצוי עונשם לתקופת מעבר קצרה עד להגשת הערעור שאמנם הוגש.

עיקר טענות המערערים בתמיכה לבקשתם הוא כי קיימים שיקולים המטים את הכף אל עבר גישה מקילה בעניינם המצדיקה עיכוב תחילת ריצוי מאסרם עד לתום הליך הערעור בעניינם. הם מונים מבין שיקולים אלה את נסיבות ביצוע העבירות, את תקופת המאסר הקצרה יחסית שהושתה עליהם, ומצביעים על סיכויי הערעור ועל נסיבותיהם האישיות.

התביעה מתנגדת לעיכוב הביצוע מטעמים שונים ומחזיקה בדעה כי בראייה כוללת יש להשקיף על העבירות בהן הורשעו המערערים כחמורות וכמצדיקות הפעלה מיידית של עונש המאסר.

נתתי דעתי לעמדות הצדדים ובאתי לידי מסקנה כי במקרה זה באיזון כולל של מיגוון השיקולים נוטה הכף לכיוון דחיית ביצוע גזר הדין עד למתן הכרעה בערעור. אמת הדבר כי העקרון הנוהג דרך כלל כנקודת מוצא הוא כי משנגזר על נאשם שהורשע עונש מאסר יש לרצותו בסמיכות זמן לאחר הטלתו ויש בכך משום תרומה למערכת אכיפת החוק וליצירת תחושה בציבור כי צדק נעשה לא רק בכתובים אלא גם במעשה. עם זאת, בנסיבות אלה חברו יחדיו מספר שיקולים נגדיים הקשורים באופי הארועים ובמצבם של המערערים אשר בהצטברותם יש כדי להטות את הכף לקולא ולהצדיק עיכוב ביצוע העונש עד לסיום ההליך בערעור. העבירות בהן הורשעו המערערים אינן עבירות קלות, אולם בקשת עבירות הרכוש המוכרות אין מקומן בין העבירות הכורכות עמן סיכון מיוחד אשר בדרך כלל לא יצדיק שחרור בערובה; ועוד, עונש המאסר שנגזר על המערערים אינו ארוך במיוחד והועמד על שנתיים וחצי ואם ינוכה ממנו שליש בגין התנהגות טובה הוא יסתכם ב20- חודשים. יוצא, איפוא, כי תחילת ריצוי עונשם של המערערים באופן מיידי עלולה להביא לתוצאה שבה ההכרעה בערעור תינתן לאחר ריצוי חלק גדול - אם לא החלק הארי - של עונש המאסר, ויש להזהר מיצירת מצב שבו לא יהיה בערעור עוד טעם רב עקב חלוף הזמן; ואשר לעברם של המבקשים: למבקש 1 עבר נקי לחלוטין ואין לחובתו כל רישום פלילי. למבקש 2 ישנו עבר פלילי הכולל 5 רישומים פליליים בגין עבירות רכוש אולם הוא לא ריצה בגינם עונש מאסר בפועל. אמנם אין להקל ראש בעבר זה, אולם יש לציין כי בתסקירי שירות המבחן לגבי שני המערערים מודגשים קווי זכות לאישיותם והומלץ להקל בעונשם ולהסתפק במאסרים בעבודות שירות. אין להוציא מכלל אפשרות כי בית משפט של ערעור יבחן מחדש את היקף העונש הראוי ורצוי שלא לקבוע בענין זה מסמרות על ידי תחילת ריצוי המאסר על ידי המערערים כבר עתה. יש להוסיף כי במשך המשפט כולו היו המערערים משוחררים בכפוף לתנאים ועם הזמן הוגמשו התנאים המקוריים שהוטלו עליהם בתחילת הדרך ולא נמסר על תקלות שארעו במהלך השחרור. לכן ניתן להניח כי גורם מסוכנותם במידה והיה קיים הוקהה על ידי תנאי השחרור שהוטלו.

בנסיבות אלה אני מגיעה למסקנה כי יש לקבל את הערר ולעכב את ביצוע גזר דין המאסר שהוטל על המערערים וזאת עד להכרעה בערעורם ובכפוף להכרעה זו. המערערים יהיו משוחררים על פי התנאים שחלו עליהם עובר למתן החלטה זו. אם תסבור התביעה כי תנאים אלה אינם מתאימים נוכח קיומו של פסק דין מרשיע בעניינם של המערערים תהא פתוחה הדרך בפניה לפנות לבית המשפט המוסמך בבקשה לשינוי תנאי השחרור.