ע"פ 6998/03 אריה שפיר נ. מדינת ישראל

המערער נידון בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, בגין עבירות בניירות-ערך, לשנת מאסר. הוא מערער לבית-המשפט המחוזי על הכרעת-הדין ולחלופין על חומרת עונשו. בקשתו לעיכוב ביצוע פסק-הדין נדחתה, ובהחלטה מקיפה, בגדרה בחן בית-המשפט המחוזי (השופטת הדסה אחיטוב-הרטמן) בהרחבה רבה את סיכויי הערעור, הן כנגד הרשעתו והן כנגד חומרת עונשו, וקבע כי הסיכויים לא רבים, נדחתה הבקשה. לדעתי, גישה זו ביסודה אינה יכולה להתקבל.

הגם שסיכויי הערעור הוא שיקול משלל השיקולים שעל בית-המשפט לתת דעתו אליהם, הרי ששיקול זה אינו בעל ערך רב, שכן יש להשאיר את המלאכה לבית-המשפט שישמע את הערעור.

שיקול חשוב הוא האפשרות לסיכול מטרת הערעור. לכן, כאשר מדובר בתקופות מאסר קצרות, בנאשם שלא היה נתון במעצר, ובאין מסוכנות מיוחדת, ראוי הוא לעכב את ביצוע העונש, וככל הניתן להקדים את הדיון בערעור. זוהי המדיניות שנוקטים אנו בבית-המשפט העליון וזוהי המדיניות הראויה.

ואכן, בא-כוח המדינה, עורך-הדין ירון ליפשס, לא התנגד לעיכוב הביצוע, אלא סבר שלא ניתנו ערבויות מספיקות המבטיחות התייצבותו של המערער, ששוחרר רק על-סמך ערבות עצמית שלו. לעמדה זו יש להסכים.

אני מורה, איפוא, על עיכוב ביצוע עונש המאסר עד למתן פסק-דין בערעור.

העיכוב מותנה בכך שתוך שבעה ימים מהיום ימציא המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ערבות צד ג' על-סך 25,000 ש"ח.