ע"פ 700/12 סעיד עודת אללה נ. מדינת ישראל

השופט נ' הנדל:

1.

ערעור על גזר הדין שנפסק על המערער בבית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא

ת' כתילי ) ביום 3.11.2011 בת"פ 39078-06-11. המערער הורשע לפי הודאתו בעבירה של כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק ), ובית המשפט המחוזי גזר עליו 4 חודשי מאסר בפועל שיומרו בעבודות שירות, 20 חודשי מאסר על תנאי לבל יורשע במשך 3 שנים באותה עבירה, פיצוי אחמד אבו ראס (להלן: המתלונן ) בסך 2,000 ₪ וקנס בסך 500 ₪ או 5 ימי מאסר. הודעת הערעור כוונה כנגד כל רכיבי גזר הדין ובכללם ההרשעה, וביקשה להסתפק בשל"צ בהיקף של 220 שעות ללא הרשעה. במהלך הדיון הסכים ב"כ המערער כי יש לצמצם את הערעור להיקף עונש המאסר בפועל שנגזר על מרשו. הטעם בדבר, כי אף שירות המבחן – בתסקיר שהובא בפני בית משפט זה – לא המליץ על אי-הרשעת המערער, משוכה שהקשתה על הסנגור לדבוק בעמדתו. עקב כך, עיקר הערעור מתמקד בהשוואה שבין עונשו לבין העונש שנגזר על נאשם 1 בכתב האישום. נאשם 1 הורשע בעבירה של מתן אמצעים לביצוע פשע לפי סעיף 498(א) לחוק, ונגזרה עליו תקופת מאסר החופפת לימי מעצרו.

2.

ואלו עובדות כתב האישום המתוקן: בין משפחת המתלונן למשפחת המערער קיים סכסוך מתמשך. ביום 10.6.2011 נסע המתלונן ברכב עם שנים נוספים, ורכב ג'יפ של משפחת המערער החל לדלוק אחריו. המתלונן ירד מרכבו וניסה להימלט רגלית, אך המערער ועמו אנשים נוספים, לרבות נאשם 2, השיגוהו והכניסוהו בכוח לכלי רכב, וזאת במטרה לכלאו שלא כדין. הם הביאוהו לביתו של נאשם 1 בתיק, ובישרו לו שהביאו לו "אחד ממשפחת אבו ראס". מספר אנשים ובהם נאשם 2 בתיק החלו להכות את המתלונן באלות. המערער הואשם, כאמור, בעבירה של כליאת שווא.

3.

בתסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער שהובא בפני בית המשפט המחוזי צוין שהוא מתחרט, מקבל אחריות ומכיר בסבלו של המתלונן, ושהוא בעל מרכיבי אישיות חיוביים. הובעה הערכה שענישה מחמירה עלולה לגרום נזק למצבו ולעתידו המקצועי, ועל כן הומלץ להטיל עליו ענישה חינוכית בדמות צו של"צ ללא הרשעה. בפני בית המשפט העיד גם קרוב משפחה של המתלונן, שהעיד על סולחה שנעשתה בין המשפחות.

בית המשפט המחוזי עמד על חומרת מעשי האלימות המתוארים בכתב האישום ועל הצורך לבער תופעה חברתית זו. נקבע שנסיבותיו של המערער אינן מצדיקות חריגה מכלל ההרשעה, ונגזרו עליו העונשים המפורטים לעיל.

4.

המערער טוען שלנוכח חומרתן הזהה לפי החוק של העבירה שבה הוא הורשע והעבירה שבה הורשע נאשם מס' 1 בתיק, היה על בית המשפט לגזור גם עליו עונש דומה. המערער מציין את אורח חייו הנורמטיבי בדרך כלל ואת העדר עבר פלילי.

מנגד, ב"כ המדינה מבקשת לדחות את הערעור נוכח חומרת האלימות המתוארת והקלות היחסית של העונש.

5.

בעשרת הדברות מופיעים, בתוך פסוק אחד, שני האיסורים הבאים: "לֹא תִּרְצָח... לֹא תִּגְנֹב..." (שמות כ, 13). מתוך סמיכות זו דרשו חז"ל (תלמוד בבלי, סנהדרין פו, א) שאיסור הגניבה המדובר אינו גניבת ממון אלא גניבת נפשות. גם בעבירה של כליאת שווא יש ממדים של פגיעה קשה בנפש הנכלא.

יש לראות בחומרה רבה ביותר את נכונותו של אדם לתפוס באלימות את זולתו ולשלול ממנו את חירותו, וזאת על מנת להשיג יתרון טקטי כזה או אחר בסכסוך קבוצתי. האדם הנתפס אינו יודע כיצד יסתיים הדבר, והוא נתון – והדבר אינו נטול בסיס – לחרדה קיומית ולסבל נפשי קשה מנשוא, אף מבלי להתייחס לסבלו הפיזי.

אין זה המקרה שבו נכון יעשה בית משפט אם יעדיף את שיקול השיקום ויבחר להימנע מהרשעה. מן הראוי להדגיש שהעונש שנגזר על המערער הינו קל באופן מובהק ביחס לחומרת העבירות, ואין כל מקום להתערב בו לקולא. אף שיקולי השוויון בין חברי הקבוצה אינם מהווים בנסיבות העניין גורם משמעותי העשוי להשפיע על התוצאה. באשר להשוואה בין העונש שנגזר על המערער לבין העונש שנגזר על נאשם 1, יוער שנאשם 1 הואשם רק בכך שאיפשר להביא לביתו את המתלונן, בעוד שהמערער הורשע בתפיסתו ובכליאתו. מעבר לכך, אמנם נגזר על המערער עונש מאסר, אך זה ירוצה בפועל בעבודות שירות.

6.

הערעור נדחה.

המערער יתייצב לשם ריצוי עונש המאסר במסגרת עבודות שירות בתאריך 2.12.2012. המזכירות תודיע לממונה על עבודות השירות אשר ייצור קשר עם המערער באמצעות בא כוחו. היה ויתעורר כל קושי ביישום ההחלטה, ניתן לפנות לבית משפט זה.