ע"פ 7000/03 פיראס זועבי נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר :

המערער, בגדר הסדר טיעון, נמצא אשם בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (סעיף 333 + סעיף 335 לחוק העונשין, התשל"ז-1977), והוא נדון לשלוש שנות מאסר, מתוכן שנה אחת לריצוי בפועל והיתר על-תנאי.

לפי כתב-האישום, שבעובדותיו הודה, בתגובה לכך שהמתלונן דקר את חברו של המערער במברג, תקף אותו המערער כאשר נתקל בו כעבור זמן-מה. הוא דקר את המתלונן מספר דקירות בחזהו וגרם לו לקרעים בריאה הימנית ובסרעפת וכן לדימום בבית-החזה עקב פגיעה בכבד.

על אף חומרת המעשה, לנוכח עברו הנקי, גילו הצעיר ואורח חייו הנורמטיבי של המערער, המליץ שירות-המבחן להימנע מלגזור עליו מאסר בפועל. בית-המשפט המחוזי סבר, כי לנוכח חומרת העבירה לא ניתן לקבל המלצה זו, אך בהתחשבו בה כאמור, גזר על המערער שנה אחת לריצוי במאסר בפועל.

בערעורו על חומרת העונש מבקש הסניגור, בהסתמכו על המלצת שירות-המבחן, לבטל את המאסר בפועל בטענה, כי לכליאת המערער ולוּ לתקופה קצרה עשויה להיות השפעה הרסנית.

לא נוכל לקבל טענה זו.

אכן, כנגד חומרת העבירה עומדות נסיבותיו האישיות של המערער, ובמיוחד האפשרות לשיקומו. ברם, שיקומו של נאשם, גורם חשוב ככל שיהא, אינו השיקול היחיד בענישה, ועל בית-המשפט הגוזר את דינו של נאשם להתחשב גם בהרתעת הרבים ובהרתעתו האישית של המערער, וכן בשאלת התגמול שהיא שיקול העומד בפני עצמו, תוך מתן הדעת לכך שהתגמול אינו תועלתי אלא משקף את היחס הראוי בין חומרת העבירה לחומרת העונש.

במקרה שבפנינו איזן בית-המשפט המחוזי נכונה בין מטרות הענישה השונות ולא מצאנו עילה להתערב בהכרעתו.

נוסיף, כי בגזר-הדין נפלה שגגה טכנית והגם שהמערער הורשע בחבלה חמורה, בית-המשפט המחוזי כתב בגזר-הדין כי הוא הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, היא העבירה שיוחסה למערער על-פי כתב האישום, בטרם תוקן. אלא שמכל מקום, העונש הולם את העבירה שבה הורשע המערער.

הערעור נדחה.

המערער יתייצב לריצוי עונשו בבית-המשפט המחוזי בנצרת ביום 18.8.03, עד לשעה 12:00.