ע"פ 7000/09 תאופיק ג'ורבאן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער והנאשמת האחרת בפרשה זו - אשתו (להלן: האשה), הם הוריה של המתלוננת, קטינה ילידת חודש אוקטובר 1991. בכתב אישום שהוגש נגד בני הזוג נטען, כי בתאריך 27.2.09, בעקבות ויכוח שנתגלע בין האם לבתה, תקפה האשה את המתלוננת עם כסא פלסטיק וגרמה לה המטומה בראשה. לשמע הצעקות, נזעק המערער לדירה, והחל להכות את המתלוננת עם קביים ממתכת, ברגליה, גבה וידיה. כתוצאה מכך נגרמו למתלוננת חבלות באמה וברגל שמאל, וכן שבר באחת האצבעות.

המערער הודה בעובדות האמורות בגדרו של הסכם טיעון, ובעקבות כך הורשע בעבירות של תקיפת קטין וחסר ישע הגורמת חבלה חמורה, לפי סעיף 368(ב)(ב) סיפא לחוק העונשין. בהמשך, נדון המערער ל-18 חודשי מאסר, ו-10חודשים מאסר על-תנאי. האשה שהודתה גם היא בחלקה בפרשה, נדונה למאסר על תנאי, חויבה לחתום על התחייבות להימנע מעבירה, וכן נקבע כי תהיה בפיקוח שרות המבחן במשך שנה.

בערעור, מופנה כנגד גזר-הדין, נטען כי העונש חורג לחומרה מרמת הענישה הנוהגת; לא נעשה בו איזון ראוי בין עונשו של המערער לזה שהושת על אשתו; העובדה שמעשיו גרמו נזק קשה יותר מזה שגרמה אשתו, היא מקרית; הרשעותיו הקודמות היו על עבירות שביצע לפני שנים לא מעטות; לבסוף, נטען, כי נכון היה לאמץ את המלצות שרות המבחן ולהעדיף את האפיק הטיפולי על פני השיקול העונשי.

לא מצאנו בכל אלה עילה להתערב בעונש. אכן, תקיפתה של הקטינה בידי אמה נראית אף היא בעינינו כמעשה חמור, אולם ההבדל בין בני הזוג מקורו בעיקר בחומרת הפגיעה של המערער בבתו, והעובדה שזו אינה מעורבותו הראשונה בפלילים, בכלל, ובעבירות אלימות בפרט. וכך לדוגמה הוא נמצא מבצע תקיפה נגד בת-זוג וקטין (בשנת 2004), ועל כך הוא נדון למאסר ממש. העולה מכך הוא שהמערער מתקשה להפנים את הלקח הנדרש – להימנע מאלימות כלשהי, ומקל וחומר כשהיא מופנית כלפי קטין שהוא אמור לשמור עליו מכל משמר.

בנסיבות אלו נראה לנו העונש ראוי ומאוזן, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.