ע"פ 7034/98 דויד אלאייש נ. מדינת ישראל

זו בקשה לדחות את ביצוע עונשו של העותר עד לסיום הדיון בערעורו.

המבקש הורשע ביום 15.7.98 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירות של אינוס לפי סעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין - התשל"ז1977 - ושידול למעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות מחמירות כאמור בסעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין.

העותר הורשע גם בעבירה נוספת של ניסיון לאינוס ומעשה מגונה שלא בהסכמה. 348(א) לחוק.

על כל אלו נגזר דינו ביום 13.10.98 ל6- שנות מאסר בפועל.

ביצוע העונש נדחה לבקשתו ל30- יום. המערער אינו משלים עם הרשעתו, ומבקש שביצוע העונש יעוכב עד לסיום הדיון בערעור.

המדינה מתנגדת לעיכוב הביצוע.

באת כוח המדינה הסבירה שמדיניותה של התביעה הכללית היא שערעור כשלעצמו אינו סיבה לעיכוב ביצוע עונש. התביעה סוטה מקו זה כאשר מדובר בעונש מאסר קצר יחסית עד שנת מאסר, כשיש סכנה שהמערער יסיים לרצות את עונשו עד לסיום הדיון בערעור. במקרה זה אין סכנה כזאת, כי מדובר בשש שנות מאסר.

אינני מסכים שאפשר לקבוע כלל נוקשה שבתיקים בהם נגזרה שנת מאסר אפשר להסכים לדחיית העונש ואילו כשנגזר עונש של תקופה ארוכה יותר אי אפשר.

אם אמנם יתברר שהמערער זכה בערעורו אולם הוא הספיק לרצות שנת מאסר עד מתן פסק הדין בערעור, הרי שנגרם לו נזק גדול שאינו ניתן לפיצוי בזאת שריצה את המאסר, אף על פי שהוא לא ירצה את חמש השנים הנוספות.

ראוי לבחון כל מקרה לגופו ולקחת בחשבון בין יתר השיקולים את סכויי הערעור, את נסיבותיו האישיות של כל מערער וגם את אורך תקופת המאסר שנגזרה עליו, אבל זה לא יכל להיות השיקול היחידי.

עו"ד גוטמן שייצג את המערערת בפני טוען כי יש מקום לעיון מחדש בהלכה הכללית האומרת שערעור אינו נימוק לדחית ביצוע גזר דין וזאת לאור עקרונות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו1996 -. אינני מקבל טענה זאת. החוק האמור דן באנשים שיש לגביהם חזקת חפות. מלבד הסעיף 22 אין בכל החוק ההוא סעיף הדן באשם שהורשע. לאחר שהורשע אדם שוב אין לו חזקת חפות והשקולים משתנים. יחד עם זה, כאמור, יש לשקול כל מקרה לגופו.

מן הכלל אל הפרט.

עו"ד גוטמן טען בפני את הטענות שהוא עומד לטעון בערעור כדי לשכנעני שזכייתו של המערער היא בבחינת ודאי.

אינני חושב שהדיון בבקשה לדחיית ביצוע גזר הדין צריך להיות "ערעור זוטא".

אף על פי שסכויי הערעור הם אחד השקולים שעל בית המשפט לשקול, אין זה מקובל שההחלטה תכיל חוות דעת בקשר לסכויי הערעור, משום כך אינני נדרש לטענותיו של עו"ד גוטמן לגופן.

קראתי את פסק הדין של בית משפט קמא , קראתי את הודעת הערעור ונמוקיה , ושמעתי את טענות מר גוטמן.

הודעת הערעור מנוסחת בצורה בוטה ובסרקזם שלא יכירנו מקומו בכתבי בית דין. גם בטענותיו בעל פה לפני נכשל עו"ד גוטמן באותו חטא וגם הערתי לו על כך, אך כשאני קורא את טענותיו לגופו של ענין ומתעלם מהסגנון, אינני יכול לומר שאין אלו טענות שראוי להשמיע. הטענות יצריכו שקול

בעת שבית המשפט ידון בערעור.

המערער היה משוחרר בערובה במשך כל משפטו מדובר בארועים

שארעו בדצמבר 1993 ובפברואר 1994.

לאחר שקראתי, כאמור, את פסק הדין ואת הודעת הערעור, נראה לי שבנסיבותיו של תיק זה ראוי לדחות את בצוע גזר הדין עד לסיום הדיון בערעור.

בעת

שמוע החלטה זאת אדון בשאלה אם די בערבות הקיימת או שמא יש להוסיף עליה ערובה כלשהי.