ע"פ 7045/03 גיא ללוז נ. מדינת ישראל

השופטת א' חיות:

1.המערער נהג במכונית, חרף היותו בלתי מורשה לנהיגה, בנתיב תנועה מרכזי בבאר-שבע. בשלב מסוים הבחינו בו שוטרים והחלו דולקים אחריו, או-אז פתח המערער בנסיעה מהירה ומסוכנת במטרה להימלט מידי השוטרים, ובעשותו כן חצה צמתים בניגוד לאות ברמזורים, לא שעה להוראות השוטרים, עבר מנתיב לנתיב, עלה על אי תנועה, ביצע פניית פרסה ואף עלה על שטח ההפרדה בנתיב הנגדי עד שנעצר. בשל מעשיו אלה הועמד המערער לדין בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע והורשע, על-פי הודאתו, בעבירות שעניינן שימוש ברכב ללא רשות, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, נהיגה ללא רישיון ונהיגה ללא ביטוח.

2.לאחר שהורשע בדין, ובטרם נגזר דינו, ביקש המערער לחזור בו מהודאתו ולאפשר לו להעלות טענה מקדמית בדבר "סיכון כפול", בשל דו"חות תעבורה שנרשמו נגדו במועד האירוע, אשר אין חולק כי בוטלו בתכוף לאחר מכן, מבלי שהוגשו לבית-המשפט לתעבורה. בית-המשפט המחוזי סבר, כי הנימוק שהועלה על-ידי המערער אינו מצדיק מתן רשות לחזור מן ההודיה (ראו: החלטתו מיום 5.5.2003). עם דחיית הבקשה, גזר בית-המשפט המחוזי על המערער 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי לתקופה בת 12 חודשים וכן פסל את המערער מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 3 שנים מיום שחרורו מן המאסר.

3.המערער מלין בפנינו על החלטת בית משפט קמא, שלא להתיר לו לחזור בו מהודייתו, וכן הוא מלין על חומרת העונש.

בחנו את הטענות שהעלה בא-כוח המערער, בכתב ובעל-פה, לעניין ההרשעה ולא מצאנו כי יש בהן כדי להצדיק את התערבותנו בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, שלא להתיר למערער לחזור בו מהודייתו. המערער ידע אל-נכון בעת שהודה בעובדות המיוחסות לו, כי נרשמו נגדו דו"חות בקשר לאותו אירוע והוא בחר שלא להעלות טענה זו כטענה מקדמית, בטרם הגיע להסדר הטיעון, לפיו הודה בכתב-האישום המתוקן. לפיכך, צדק בית-משפט קמא בקובעו, כי המקרה שבפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים יוצאי דופן, אשר בהם יש לאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו.

4.אף לעניין העונש אותו גזר בית-משפט קמא על המערער, לא מצאנו בטענות המערער טעם מבורר המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. מתוך גזר-הדין וכן מתוך תסקירי שירות המבחן, שהוגשו בעניינו של המערער, לרבות תסקיר מעודכן שהוגש בימים האחרונים, עולה כי המערער, על אף גילו הצעיר, איננו פנים חדשות בבית-המשפט וכי הוא אינו נענה לניסיונות חוזרים ונשנים, שנעשו על-מנת לשלבו במסגרת טיפולית משקמת. תקופת המאסר אשר נגזרה על המערער הינה אכן תקופה ממשית, אך נראה כי עונש זה תואם את חומרת המעשים שביצע ובכללם הסיכון החמור שאותו יצר בנתיב התנועה.

הערעור נדחה, אפוא, על כל חלקיו.