ע"פ 7073/97 טלארט בע"מ נ. דיזינגוף סנטר בע"מ

המבקשות הגישו נגד המשיבות תובענה לתשלום פיצויי נזיקין. לבקשת המשיבות, ובהסתמך על הוראת סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג1983-, חויבו המבקשות במתן ערובה להבטחת הוצאותיהן של המשיבות בתובענה. הערובה שהוטלה עליהן היא הפקדת ערבות בנקאית בסך 200,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה למדד יוקר המחיה על בסיס המדד הידוע ביום מתן ההחלטה (4.11.97). בבקשתן למתן רשות-ערעור על ההחלטה משיגות המבקשות על עצם חיובן במתן ערובה, על סוג הערובה ועל גובה הסכום. על-פי החלטת השופט אור השיבו המשיבות על הבקשה בכתב. עיינתי בטענות המבקשות ובתשובת המשיבות ונחה דעתי כי אין עילה נראית-לעין להתערבותו של בית-משפט זה בהחלטת בית המשפט המחוזי.

כבר נפסק שלעניין סעיף 232 לפקודת החברות קיימת חזקה שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם בנסיבות העניין יש טעמים לסתור (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ , פ"ד

מד(1) 647; ורע"א

3274/92

סרוסי נ' י.ע.ל. קידום מכירות בע"מ , פ"ד מז(2) 192). עיון בקורות ההליך לפני בית המשפט קמא מעלה, כי בעוד המשיבות, שהחזקה האמורה פועלת לצידן, הניחו תשתית לטענותיהן כי זה מכבר חדלו המבקשות מכל פעילות, אינן מסלקות לרשם החברות את האגרות המוטלות עליהן ועקב כך צפויות למחיקה מפנקס החברות, הרי שהמבקשות אף לא הגישו תצהיר המעיד על יכולתן לשאת בהוצאות, אם וככל שתחויבנה בהן בסוף ההליך, ובהימנעות זו חדלו מלסתור את חזקת הדין ואת העובדות שהוכחו על-ידי המשיבות.

בבקשה נטען, כי את הפסקת פעילותן העסקית של המבקשות יש לזקוף לחובת פעולותיהן המכוונות או הרשלניות של המשיבות, המהוות עילה לתובענה; ומכאן שבדרישתן לחיוב המבקשות בערובה יש משום מידה רעה של "הרצחת וגם ירשת". ואכן מקובלנו, כי ביסוס לכאורי של הטענה, שמצבה הרעוע של החברה התובעת נגרם על-ידי התנהגות הנתבע אשר לא קיים את התחייבויותיו כלפי החברה, עשוי להקים טעם מוצדק לסתירת חזקתו של סעיף 232 הנ"ל (רע"א 544/89 הנ"ל; וכן: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995, עמ' 900-899). דא עקא שאת טענתן האמורה העלו המבקשות, לראשונה, בבקשה שלפניי, "ומושכל יסודי הוא, שטענה, אשר לא נטענה לפני בית המשפט שלדיון, שוב אין זכות לטוענה - אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן עד מאוד - בבית המשפט שלערעור" (ע"א 113/87 בוני ציון בע"מ נ' גורני , פ"ד מג(2) 545, 547); ודין זה חל גם על ענייננו.

נמצא כי בדין החליט בית המשפט המחוזי להיענות לבקשת המשיבות ולחייב את המבקשות במתן ערובה. גם בטענותיהן החלופיות של המבקשות, כנגד סוג הערובה וגובהה, אין כדי להקים להן עילה לקבלת רשות-ערעור. טענתן, כי בנסיבות העניין היה מקום להסתפק בחיובן להמציא ערבות אישית של מנהליהן, נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי מן הטעם שהמבקשות לא הביאו כל ראיה כי למנהליהן אמצעים מספיקים להבטחת סכום הערובה; ובכך אין יסוד להתערב. ובהתחשב בשווי התביעה, שלפי חישובו של בית המשפט המחוזי נע סביב שני מיליון ש"ח, אין לומר, כי ערובה להוצאות בסך 200,000 ש"ח בתוספת הצמדה הינה מופרזת.

הבקשה לרשות ערעור נדחית ועל המבקשות לשלם למשיבות שכר-טרחת עורך-דין בסך 15,000- ש"ח.