ע"פ 7084/06 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער, יליד שנת 1975, הועמד לדין באשמת ביצוען של עבירות מין באחיותיו, שבעת ביצועם של המעשים היו קטינות (ילידות השנים 1976 עד 1989). על פי הנטען, מאז שנת 1991 נהג המערער לגעת במקומות מוצנעים בגופן של אחיותיו – חזן ואבר מינן, ולעתים הוציא את איבר מינו ואונן על חלק מהן עד שהגיע לסיפוקו. באישום השני אשר יוחס למערער, מנתה המשיבה אירועים שונים שהתרחשו בין השנים 1994 עד 2003, ואלה מצביעים על הסלמה

בהתנהגותו, עד שבשנת 2002 הוא אף ניסה להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של אחת הקטינות, אולם היא נמלטה על נפשה.

בחודש פברואר 2006 התייצב המערער בפני בית המשפט המחוזי כשהוא מלווה ביודע משפט, והודה בעובדות המפלילות אשר יוחסו לו. בעקבות כך הוא הורשע בעבירות מין במשפחה, מעשה מגונה בפני קטין, מעשה מגונה בפומבי והדחה בחקירה. עבירה אחרונה זו יוחסה למערער לאחר שהודה כי בתחילת חודש פברואר 2005, הוא התקשר מספר פעמים לאחת מאחיותיו וביקש ממנה להימנע מלמסור למשטרה תלונה על אשר עולל לה. בעקבות הרשעתו, נגזר דינו של המערער ל-12 שנות מאסר, והוא חויב לפצות את אחת המתלוננות שנמצא כי היא זקוקה לטיפול ושיקום, בסכום של 50,000 ש"ח.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד הרשעת המערער והעונש שהושת עליו. באשר להכרעת הדין נטען, כי בכתב האישום הובאו אירועים שהתרחשו "בסמוך לשנת 1991", ומאחר והתלונות הוגשו בשנים 2004 ו-2005 מבלי שצוין בהן תאריכים מדויקים, אפשר שהעבירות בוצעו לפני יום 2.8.90, הוא מועד כניסתו לתוקף של תיקון 30 לחוק העונשין. על פי ההסדר הנורמטיבי שקדם לתיקון, סבור בא כוח המערער כי סיווגן של חלק מהעבירות היה עוון, ולפיכך הן התיישנו מכוח הוראתו של סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

אין בידינו לקבל את השגותיו של המערער כנגד הרשעתו. אותן השגות מועלות לראשונה בשלב הערעור, אף שמדובר בטענה מקדמית מסוג של "התיישנות" או "פגם או פסול בכתב האישום". מכוח סעיף 151 לחוק סדר הפלילי ניתן אמנם להעלות טענה מסוג זה לא בתחילת המשפט אלא גם ב"שלב אחר של המשפט", אולם, למצער את סוגיית הפגם שנפל, על פי הנטען, בכתב האישום היה המערער חייב להקדים ולבקש את רשות בית המשפט כדי לטעון אותה. רשות כזו לא נתבקשה וממילא לא ניתנה. אולם, לא מטעמים שבסדרי דין נדחה את הערעור כנגד ההרשעה, אלא בעיקר משום שהטענה מחייבת בירור עובדתי, ובעקבות הודאת המערער בעובדות כתב האישום, בירור כזה לא התקיים. כאמור, המערער היה מיוצג בהליכים בפני בית משפט קמא על ידי סנגור, ומשמחל על זכותו לקיים משפט כהלכתו, שוב אין לו להלין אלא על עצמו.

נותרה אפוא להכרעה שאלת העונש. מעשים קשים ביצע המערער באחיותיו ובמיוחד בש.ד., ילידת 1989, שכאשר החלה הפרשה היתה ילדה בת 12 שנים בלבד. עיון בתסקירי הנפגעות, ובמיוחד במכתבה המוכיח והמייסר של ש.ד., די בו ללמד עד כמה קיפח המערער את ילדותן ונערותן של אחיותיו, ומה נוראה היא הצלקת שהותיר בלבן, צלקת שככל הנראה לעולם לא יימצא לה מזור. יתר על כן, בעקבות גילוי העבירות התפרק התא המשפחתי, ומאז מוטחת בקורבנות דווקא, ולא במערער, האשמה כי הן גרמו לכך. אכן, שתיים מן האחיות נשואות כיום והן אמהות לילדים משלהן, אולם מוראם של המעשים אשר בוצעו בהן מוסיף ללוותן כצל, ובמיוחד מייסרת אותן המחשבה כי לא הצליחו לגונן על בת הזקונים ולמנוע ממנה גורל דומה לזה שהיה מנת חלקן.

את כל אלה גרם המערער, שבמשך שנים רבות ראה באחיותיו מטרה קלה וזמינה לפרוק בהן את יצרו. מעשים אלה היו חייבים לזכות בתגובה עונשית קשה, ולא רק כדי לגמול למערער על הנזק שגרם, אלא גם כדי להרתיע את הרבים. מקל וחומר שכך היה נכון לעשות, נוכח החשש שגם בשלב זה נראה כי המערער טרם הפנים עד תום את החומרה והפסול שבמעשיו והטראומה שגרם לקורבנות.

הערעור נדחה.