ע"פ 7118/96 אריה בן דוד עמרן נ. מדינת ישראל

המערער הורשע לאחר הודאה בעובדות כי הוא פרץ בעשרה מקרים לכלי רכב וגנב אותם מבעליהם. בארבעה מקרים נוספים נפרצו כלי רכב כדי לפרק מתוכם פריטים. מתוך כלי רכב אלה רכב אחד הוצת ונשרף. על המערער הוטלו תשע וחצי שנות מאסר מתוכן שבע וחצי לריצוי בפועל. כן נפסל המערער מלקבל רשיון נהיגה לעשר שנים. הערעור שבפנינו הוא על חומרת העונש. יאמר מיד, העונש שהוטל על המערער אף שאינו קל כשלעצמו אינו מצדיק את התערבותנו. גניבת מכוניות הפכה לאחרונה מכת מדינה ואחת הדרכים להילחם בה הוא בהחמרת הענישה למטרות הרתעה.

אם בכל זאת סבורים אנו שיש מקום להפחתה מסויימת בעונשו של המערער, הרי זה בשל עיקרון אחידות העונשים. המערער לא פעל לבדו. הוא היה חלק מכנופיה ושניים משותפיו הועמדו לדין בנפרד ונגזר עונשם ל18- חודשי מאסר בפועל ו18- חודשי מאסר על תנאי. פער הענישה הזה דורש הסבר. הסבר כזה ניתן לנו ויש בו כדי להצדיק שוני, אך אין בו כדי להצדיק את הפער האמור. נמסר לנו כי שני האחרים צעירים יותר מהמערער וכי למערער עבר פלילי מכביד. בעניינם של שני הצעירים היה גם תסקיר חיובי של קצין מבחן. כאמור אין בשוני זה כדי להסביר את כל ההבדל. מצאנו לנכון להקל במידה מסויימת עם המערער משיקולים של אחידות הענישה ומשיקולים אלה בלבד.

התוצאה היא כי אנו מקבלים את הערעור, ומעמידים את עונש המאסר שיוטל על המערער על שמונה שנים מתוכם שש לריצוי בפועל. השאר על תנאי והתנאי הוא כפי שקבעה הערכאה הראשונה. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.