ע"פ 7159/06 משה אלכריאף נ. מדינת ישראל

השופט א' רובינשטיין:

א.ערעור על רכיב המאסר בפועל בגזר דינו של המערער, אשר נדון בבית המשפט המחוזי בחיפה (השופט אלרון, ת"פ 5088/06) ביום 30.5.06 ל-28 חודשים של מאסר בפועל (וכן 12 חודשי מאסר על תנאי).

ב.המערער הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בעבירות איומים וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 92 ו-333+335(א)(1) לחוק העונשין תשל"ז-1977. על פי עובדות כתב האישום, בעקבות ויכוח בין המערער למתלוננת, שכנתו, קילל אותה ואיים כי ירצח אותה. המתלוננת סיפרה לבעלה המתלונן, והוא הגיע לדירת המערער, ובויכוח שהתעורר ביניהם דקר המערער את המתלונן בסכין שלהבה בן 20 ס"מ , וניסה לדקור אותו עוד. המתלונן הגן על עצמו, אך נדקר בכפות ידיו ובזרועו; נגרמו לו חתכים בידיו, קרע בגיד באגודל שמאל, וחתך וקרע שרירים באגודל ימין, וכן חתך אורכי באורך 15 ס"מ בזרוע ימין; הוא אושפז וידיו קובעו בגבס.

ג.(1) בגזר הדין נדרש בית המשפט קמא ל"תת תרבות הסכין", ואף שהביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער, את חייו הנורמטיביים על פי רוב, ואת חרטתו, הודאתו ועברו הפלילי הלא מכביד, ציטט לצורך הכרעתו מפסיקתו של בית משפט זה:

"...מי שדעתו קלה בעשיית שימוש בסכינים ובמכשירים חבלניים דומים, ראוי שייענש במאסר ממשי לתקופה ארוכה. משפט הבכורה בסוג זה של עבירות חייב להינתן בדרכי הרתעה ושיקולי ההגנה על הציבור, והתחשבות בנסיבותיהם של עבריינים אינה יכולה להיות אלא משנית" (ע"פ 8583/96 מדינת ישראל נ' חולי

(לא פורסם)).

(2) בשקלול הטיל בית המשפט (כדבריו, לא בלי התלבטות), את העונש שפורט מעלה.

ד.(1) בערעור בפנינו נטען, כי חלקו באירוע של המתלונן עצמו, שבא לבית המערער, לא היה מינורי, ואף המערער עצמו נפצע, עוד נטען, כי פעולת המערער נעשתה בלא הכנה מוקדמת אלא בביתו שלו, ועל כן אין מדובר במי ש"עשה לו מנהג לפתור סכסוכים באמצעות הסכין". המדובר באדם ערירי, שלא נישא, ושבדידותו העצימה את הצורך להגן על עצמו; לאחרונה הורשע ב-1989.

(2) בא כוח המערער ביקש להוסיף ראיות בערעור, ועניינן הטענה בדבר תרומת המתלונן לאירועים, פציעת המערער והאופן בו נפגע המתלונן. המדינה התנגדה, בנימוק שהחומר יכול היה להיות מוגש בערכאה הראשונה, ומשנכרת הסדר טיעון, יש להישאר במסגרת העובדתית שבו, ולא לאפשר הגשת ראיות מן החוק ללא חקירה נגדית.

(3) שאלנו את בא כוח המערער אם משאלתו היא לחזור בו מן ההודיה ולהחזיר את התיק לבית המשפט קמא. תשובתו היתה, לאחר היוועצות, שאין הוא מבקש זאת. לא ראינו מקום לקבלת הראיות הנוספות.

ה.(1) בדיון ציין בא כוחו המלומד של המערער, כי המתלונן הגיע בחמת זעם אל בית המערער, והיו לו הזדמנויות לסגת ולא להיקלע לאירוע הפוגעני. נטען כי המערער אף כפר בדבריו בבית המשפט קמא בטרם סיום המשפט, באישום שאיים על המתלוננת. נטען איפוא כי בית המשפט צריך היה לברר זאת בטרם אושר הסדר הטיעון. לגופו של האירוע ציין, כי מדובר במקרה נקודתי בעת סערת רגשות.

(2) עיינו בפרוטוקול בית המשפט קמא מיום 29.5.06 (שלא צורף להודעת הערעור). בעמ' 13 מובאים דברי המערער "אני לא אמרתי שארצח אותה ואת בעלה והילדים. אני מוכן להישבע שלא אמרתי את זה". דברים אלה סותרים על פניהם את ההודאה בכתב האישום של המערער בו נאמר (סעיף 3) "ואיים כי ירצח אותה".

ואולם, כאמור לא היה המערער מעוניין בהחזרת הדיון, ודברים אלה חלים מטבע הדברים גם על טענתו בענין דבריו הכופרים בהודיה, שהועלתה רק בעת שמיעת הערעור. עם זאת נסב תשומת לב בית המשפט קמא, כי בכגון היה מקום לשוב ולהעמיד את המערער על תוכן הודייתו, ולברר את עמדתו. כדי להפיס דעת המערער נוסיף, כי גם בלא אישום האיום לא היינו רואים מקום להתערבות בגזר הדין.

(3) בא כוח המדינה הפנה, בין השאר, לנזק החמור שנגרם למתלונן, אשר עבר שני ניתוחים, ואינו יכול לעבוד עוד כנהג כפי שעבד קודם.

ו.

אין בידינו להיעתר לערעור. בית המשפט קמא שקל, התלבט, איזן ולבסוף גזר את הדין באורח שאין מקום להתערבות בו. גזירת הדין בפלילים היא מלאכה קשה היורדת לשורש תודעתו ומצפונו של בית המשפט; האחריות כלפי הציבור והקרבנות מזה, הנסיבות האישיות ושיקולי השיקום מזה. הסכינאות היא מכת מדינה; אין שם אחר לכנותה, בשעה שבכל שבוע ושבוע באים לפתחו של בית משפט זה "תיקי סכין", מהחזקת סכין למטרה לא כשרה ועד רצח. לעתים קרובות כפסע בין הדקירה לבין נטילת חיים ולעתים לא רחוקות גם ניטלים חיים. הסכין הוא נשק קר; הוא גם נשק קל, במובן של קלות השגתו. הוא זמין בכל מטבח, כמו במקרה דנן, למטרות כשרות (לעתים קרובות תרתי משמע) – אך אין כל קושי להסב את השימוש בו למטרות לא כשרות. לכן, כפי שנכתב מכבר, והדברים נכוחים גם בעיני מי ש"גנטית" מאמין בשיקום ובטיפול כאמצעים חיוניים, אין מנוס מהצבת ההרתעה והגמול במקום בולט בשיקולים. במכלול זה, גם תוך התחשבות בנסיבותיו האישיות הלא קלות של המערער, אך על פי תוצאות המעשה, לא החמיר עמו בית המשפט קמא באופן המצדיק התערבות.

ז.

כאמור, לא נוכל איפוא להיעתר לערעור, ואנו מקוים כי משלמד המערער את לקחו ישוב בתום מאסרו לחיים נורמטיביים.