ע"פ 7167/02 גאנדי ריאבקין נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בשנת 2000 שילם המערער למתלוננת סכום של 70 ₪ מתוך כוונה לקיים עמה יחסי מין, אך היא נטלה את הכסף ונמלטה. לאחר כחודשיים חזר המערער ופגש בה, והשניים הלכו לדירת המתלוננת לאותה מטרה. אך נראה כי המערער לא בא על סיפוקו, ובעקבות כך דרש מהמתלוננת את הכסף ששילם לה. על רקע זה התפתח ויכוח בין השניים, שבהמשכו בעט המערער באבר מינה של קורבנו, חבט בה באגרופיו, ולבסוף החדיר את שתי אצבעותיו לעיניה ואמר לה: "עשיתי אותך עיוורת". ואכן, משהובהלה המתלוננת לבית חולים, התברר כי לא ניתן עוד להציל את ראייתה באחת מעיניה והיא התעוורה, ואילו בעין האחרת נפגמה הראייה בצורה קשה.

בכתב אישום שהגישה המשיבה לבית משפט קמא, היא ייחסה למערער עבירה של גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין. המערער, שלא חלק על העובדות שיוחסו לו טען, כי לא התקיימה בו הכוונה הפלילית המיוחדת שבלעדיה לא תיכון הרשעה בעבירה זו. בית המשפט המחוזי דחה טיעון זה, ולאחר שהרשיע את המערער גזר לו 15 שנות מאסר, וכן חייב אותו לפצות את המתלוננת בסכום של 50,000 ₪.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד הרשעת המערער בעבירה של גרימת חבלה חמורה, ולחלופין לעניין העונש. לא מצאנו ממש בשני אלה. באשר להרשעה, נדמה כי נעלמה מהמערער הודאתו בעובדותיו של כתב האישום, וביניהן זו הנזכרת בסעיף 8, היינו, שלאחר התקיפה הוא אמר למתלוננת: "עשיתי אותך עיוורת". ואם נותר ספק אם המערער אכן התכוון לתוצאה זו דווקא, אין כמו עדותה של המתלוננת אותה העדיף בית המשפט על פני עדותו של המערער, כדי לסתור אפשרות זו. המתלוננת מסרה כי גם בטרם פגע המערער בעיניה הוא אמר לה: "אני אעשה אותך עיוורת, אני אראה לכל הבחורות איך שאני אעוור אותך" (ראו עמ' 8 לפרוטוקול הדיון). והרי דברים אלה הם הוכחה ניצחת לכך שהמערער אף לא טרח להסתיר את כוונתו, ועל כן אמירתו המאוחרת "עשיתי אותך עיוורת", לא היתה מבחינתו אלא הכרזה על כך שהצליח לבצע את זממו. למעלה מן הדרוש נוסיף, כי התבטאויות דומות נשמעו מפיו של המערער גם על ידי אחרים, ואם תאמר כי אותה שעה הוא היה בגילופין, מתברר כי אותם עדים שמעו מפיו תיאור מפורט של האירועים בהם נטל חלק, ונדמה כי הכול מסכימים כי אדם שיכור היה מתקשה לעשות זאת.

התוצאה היא שדינו של הערעור על ההרשעה להידחות, וכך אנו סבורים שיש לנהוג גם בערעור על העונש. השקפתו של בא-כוח המשיבה, עו"ד קרשן, לפיה ראוי מקרה זה לגזירתו של העונש המרבי שקצב המחוקק לצדה של העבירה לפי סעיף 329(1), מקובלת עלינו במלואה. נדמה כי לעתים רחוקות מפגין יצור אנוש, אם המערער ראוי להיקרא כך, זדון ורשעות מן הסוג שנגלו בתיק זה. המערער גרם למתלוננת עיוורן כמעט מוחלט בעקבות ויכוח של מה בכך. למרבה הדאבה, זהו ביטוי נוסף לאלימות הקשה שפשתה בשנים האחרונות כנגע בחברה הישראלית, וכדי להקטין את ממדיה מצווים בתי המשפט להכביד את ידם על מבצעיהן של עבירות מתחום זה. מכאן התוצאה, שאף כי מדובר באדם צעיר שגיליון הרשעותיו אינו מכביד, שליחתו של המערער למאסר ממושך היתה תולדה ישירה של העבירה בה חטא, ועל כן לא סברנו כי שבית המשפט המחוזי החמיר עמו עד כדי צורך בהתערבותנו.

הערעור נדחה.