ע"פ 717/19 סיסאי איינאו נ. מדינת ישראל

1.

שני הערעורים המאוחדים שבפנינו נסבים על קטטה בין שתי חבורות יריבות, קטטה שהסתיימה בתוצאות קשות: דקירה של חלק מהנאשמים, דקירה של קטינה לא נאשמת שכתוצאה מכך איבדה את כלייתה, ופציעה קשה מאוד של אחד מבני חבורתו של המערער בע"פ 717/19 (להלן:

המערער ).

קטטה זו הניבה כתב אישום שבסופו הורשעו המעורבים בקטטה. המערער הורשע בעבירה לפי סעיפים 333 ו-335(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, והושת עליו עונש מאסר בפועל של שלוש שנים.

2.

ערעורו של המערער נסב על הרשעתו וחומרת גזר דינו, וטענתו המרכזית היא להגנה עצמית.

ערעורה של המדינה נסב על אי הרשעתו של המערער בעבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, ומשכך, לשיטת המדינה, היה מקום גם להחמיר בעונשו.

3.

הסיטואציה העובדתית שנפרסה בפני בית משפט קמא הינה סבוכה, כדרכן של תגרות וקטטות, ובית המשפט צלל בהכרעת דינו לעומקן של הראיות, תוך התייחסות למהימנות העדים.

אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, והמקרה שלפנינו אינו מצדיק חריגה מכלל זה. אף לא למותר לציין, כי טענת ההגנה העצמית היא טענה כבושה שהועלתה על ידי המערער כקו הגנה חלופי, ואף לגוף הדברים קשה להלום שימוש בסכין כמו זה שבמקרה שבפנינו כהגנה עצמית.

4.

אכן, יתכן כי נוכח ממצאי העובדה שנקבעו בהכרעת הדין, ניתן היה להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 329(א)(1). אולם במכלול הנסיבות, אשר לאור ממצאי העובדה שנקבעו בהכרעת הדין קרובים במידה מסויימת לסייג של הגנה עצמית, ונוכח נסיבותיו האישיות והמיוחדות של המערער, הבהרנו למדינה כי אין בדעתנו להתערב במידת העונש.

5.

לאור זאת קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט ומשכו הדדית את ערעוריהם, אשר נדחים בזה.