ע"פ 7204/04 אהרון רחמים נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.על רקע הטענה כי המתלונן חייב לו כסף, נהג המערער לאיים עליו בפגיעה שלא כדין בגופו. באחד מימיו של חודש מאי 2003, ארבו המערער ושניים אחרים למתלונן בסמוך לביתו, ומשהגיע לשם דחפו אותו לתוך הבית, אך המתלונן הצליח למלט את נפשו מבעד לחלון המקלחת. גם בשלב זה לא הרפו המערער ושותפיו מקורבנם, והם רדפו אחריו, הדביקוהו, והפליאו בו את מכותיהם תוך שהם נעזרים באלות.

באישום נוסף שיוחס למערער נטען, כי ביום המחרת הוא דרש מהמתלונן לשנות את הגרסה שמסר שעה שנחקר במשטרת ישראל, ומשהמתלונן סרב, שב המערער והכה אותו בכל חלקי גופו, והפעם עשה זאת עם מוט ברזל.

2.המערער כפר בעובדות שיוחסו לו, אולם לקראת סוף שמיעת עדותם של שני עדי התביעה המרכזיים, הוא חזר בו, והיה זה בעקבות הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים. בעקבות כך הורשע המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, איומים ופציעה וחבלה בנסיבות מחמירות. מכוח אותו הסכם עתרה המשיבה למאסר של 3 שנים, קנס ומאסר על-תנאי, בעוד שהסנגור עתר להסתפק בשנת מאסר אחת בלבד.

בית המשפט המחוזי, שלנגד עיניו עמדו חומרת מעשיו של המערער, מחד, ועברו הפלילי המכביד, מאידך, גזר לו 18 חודשי מאסר ומאסר על-תנאי.

3.המערער עותר בפנינו כי נתיר לו לחזור מהודאתו ומהסכם הטיעון, הואיל ולגרסתו, הוא החליט להודות במעשים שלא עשה כלל, משום הלחץ בו היה נתון עקב מעצרו הממושך. המערער הוסיף וטען, כי עיון בראיות המשיבה מלמד, כי לא היה באלו כדי לבסס את העבירות שיוחסו לו.

4.בערעור זה אין ממש. המערער הודה בעובדותיו של כתב האישום המתוקן, שנוסחו גובש במשא ומתן בין הצדדים, ושעה שהיה מיוצג על ידי סנגור. בנסיבות אלו אנו מתקשים להאמין לגרסתו לפיה הסכמתו להודות בעובדות המפלילות, ניתנה מאונס, ושבעתיים אנו מתקשים להאמין כי סנגורו היה מסכים לאותו הסדר אם המערער היה מבהיר לו כי נותר נאמן לטענת חפותו. מכאן דעתנו, כי התפנית בעמדתו של המערער נבעה ככל הנראה מעניין אחר – חוסר שביעות רצון מהעונש שהושת עליו, וזה מטבע הדברים אינו מהווה עילה להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו.

הערעור נדחה.