ע"פ 7206/04 חן קורל נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ביניש :

1.בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים ש' טימן, ת' שפירא וש' ברוש ) הרשיע את המערער בע"פ 7206/04 (להלן: המערער ), על-פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); וכן בעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק. בעקבות הרשעתו נגזר על המערער עונש של 7 שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על-תנאי לתקופה של שלוש שנים, שלא יבצע עבירה שיש בה יסוד של אלימות, עבירה של איומים או סחיטה באיומים או עבירה של החזקה או נשיאה של סכין או כל כלי נשק חם או קר. לפנינו שני ערעורים על גזר הדין הנ"ל. המערער טוען נגד חומרת העונש שהושת עליו, ואילו המדינה טוענת נגד קולתו.

על-פי עובדות האישום הראשון שבכתב האישום המתוקן, במועד כלשהו בחודש אוגוסט 2003 סיכם המערער עם עמיר וולך (להלן: המנוח ) כי האחרון יועסק על-ידו כנהג מונית. על-פי הסיכום, מסר המערער את מוניתו למנוח, על-מנת שזה יחזירהּ לו למחרת בערב עם דמי הפדיון. משבושש המנוח להחזיר את הרכב למערער התקשר המערער לאבי המנוח ואיים עליו באומרו "תדע לך הוא עוד לא הגיע ואני לא מוצא אותו. אני ממש דורך על גוויות, אני מוכן לעשות מעשה ולא אכפת לי, אני אשב בבית סוהר". משאמר לו אבי המנוח כי אינו מוצא את בנו אמר לו המערער "זה הבן שלך, זה הדם שלך ואתה תהיה אחראי אם המונית תעלם" . מאוחר יותר התברר כי המנוח היה מעורב בתאונה עם רכבו של המערער, השאיר את הרכב במוסך וברח. בעקבות זאת התקשר המערער לאבי המנוח והודיע לו כי המנוח השבית את הרכב וכי הנזק שנגרם לו נאמד בסך של 25,000 ₪. המערער דרש מהאב לשלם לו סכום זה ואיים עליו באומרו "דע לך שאני, לא אכפת לי אפילו להיכנס לבית סוהר ולעשות משהו, זה הפרנסה שלי וזה האוטו היחיד שיש לי ואתה אבא שלו וזה הדם שלך" . בהמשך מסר אבי המנוח את מכשיר הטלפון הסלולארי שברשותו לאשתו, והמערער אשר שב והתקשר למספר זה חזר על איומיו גם באוזניה. על-פי עובדות האישום השני, ביום 26.9.03, בעוד המערער מהלך ברחובה של עיר, הבחין במנוח כשהוא יושב במושב האחורי של מונית נוסעת. המערער החל לרוץ אחרי המונית, וכשזו נעצרה ברמזור אדום ניגש המערער למונית, פתח את הדלת הסמוכה למנוח, תפס אותו ודרש ממנו לצאת. המנוח התנגד והבטיח למערער כי יחזור בעוד שעה, אך המערער המשיך בניסיונו למשוך את המנוח אל מחוץ למונית. בשלב זה, על-פי הנטען, שלף המערער סכין מכיס מכנסיו, דקר את המנוח מספר דקירות בגופו, ונמלט מן המקום. כתוצאה מהדקירות נגרמו למנוח חתכים בבטנו ובבית החזה, אשר חדרו לריאותיו ולכבד, וגרמו למותו.

ביום 18.2.04 הורשע, כאמור, המערער, על-פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, במסגרת עסקת טיעון אשר לא כללה הסדר לעניין העונש. ביום 17.6.04 גזר בית המשפט קמא את דינו של המערער, כאמור לעיל, ל-7 שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על-תנאי. בגזר הדין עמד בית המשפט קמא על " הקלות הבלתי נסבלת, בה נוטלים אנשים חייהם של אחרים ", והדגיש את חומרת המעשים בהם הורשע המערער. בית המשפט אף ציין לחובת המערער את עברו הפלילי, הכולל הרשעות בעבירות של גניבת אופנוע, נהיגה ללא רישיון והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. עם זאת, ייחס בית המשפט קמא בגזר-דינו משקל רב לקולה לנסיבותיו האישיות של המערער. זאת, על אף ממצאים "מטרידים", כהגדרתו, שעלו מתסקיר שירות המבחן, לפיהם קיימים במערער צדדים אנטיסוציאליים המאופיינים בזעם והרס עצמי. לאחר שמנה בגזר הדין את שיקולי הענישה בעניינו של המערער, ושקל את חומרת המעשה מצד אחד, ואת נסיבותיו האישיות הקשות של המערער מצד אחר, גזר עליו בית המשפט קמא את העונש האמור.

2.בערעורו לפנינו הדגיש סנגורו של המערער את נסיבותיו האישיות. הוא עמד על כך שמדובר באדם צעיר, אשר גדל בתנאי מצוקה קשים, הקים משפחה, ובעברו הסתבכות יחידה בגין נהיגה באופנוע גנוב. בא-כוחו של המערער ציין את אורח חייו הנורמטיבי של מרשו ואת השקעתו בלימודיו, בשירותו הצבאי ובעבודתו, את המאמצים שעשה להיחלץ מהקשיים שהיה נתון בהם ואת דרכו הנורמטיבית. כן הדגיש את הבעת החרטה הכנה מצידו של המערער, אשר פנה למשפחת המנוח וביקש את סליחתה. מנגד, הדגיש בא-כוח המדינה בערעורו את החומרה שבמעשים בהם הורשע המערער, ואת הצורך להעניש ולהגיב בחומרה על תופעת הסכינאות. לטענתו, בעניינו של המערער קיימות נסיבות לחומרה המצדיקות הכבדה מיוחדת בעונשו, ובהן הודאת המערער בכך ששיגר איומים קשים להוריו של המנוח, על אף שלא היה להם קשר כלשהו לסכסוך; הפנייה לאלימות בגין סכסוך כספי, וזאת מבלי שהמערער ניסה ליישב את הסכסוך הכספי בדרכים מקובלות; העובדה כי המערער נשא סכין ואף הודה כי נהג להחזיק סכין בקביעות; וכן מספר הדקירות ומיקומן – לפחות שלוש דקירות אשר כוונו לאברים פגיעים בגופו של המנוח. עוד טען, כי בית המשפט קמא לא נתן משקל הולם להיבטים מעוררי הדאגה הקיימים באישיותו של המערער, כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן.

3.נתנו דעתנו למכלול נסיבות העניין, שקלנו את טיעוני הצדדים לקולה ולחומרה, ובאנו לידי מסקנה כי דין ערעור המדינה להתקבל, וממילא יש לדחות את ערעורו של המערער. בית המשפט קמא התחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, והביא בחשבון את המאמצים שעשה בעבר כדי לקיים אורח חיים נורמטיבי, ונתן להם משקל רב לקולה, באופן שאינו נותן ביטוי הולם לחומרת מעשיו. המעשים שהמערער הורשע בביצועם חמורים ביותר, והעונש אשר הושת עליו בגינם אינו עומד ביחס ראוי לחומרה זו. עקב נזק כספי כבד, שאמנם פגע במערער פגיעה משמעותית וקשה, איים על הורי המנוח באיומים קשים, ולאחר מכן מימש את איומו, התנפל על המנוח ודקר אותו למוות, מבלי שניסה כלל ליישב את הסכסוך בדרך מקובלת וללא שפיכות דמים. מעשים אלה מלמדים כי המערער הינו אדם מסוכן לציבור, שאינו שולט בדחפים האימפולסיביים והאלימים שמניעים אותו במצב של כעס. חזרנו ואמרנו לא אחת כי השימוש בסכין לפציעה ופגיעה בקורבנות, תוך זלזול בחיי אדם, פשה בקרבנו והפך חיי אדם להפקר. בנסיבות אלה, ההגנה על ביטחון הציבור ושלומו מחייבת תגובה עונשית הולמת על מעשי אלימות, על דקירות סכין ועל קיפוח חיי אדם. זאת, גם כאשר אין מדובר בקרבן שהוא עובר אורח תמים, אלא צד לסכסוך שיש לתוקף טענות של ממש כלפיו. בית המשפט קמא עמד אף הוא על חומרה יתרה זו של מעשי המערער בגזר-דינו, בציינו כי:

"הקלות הבלתי נסבלת, בה נוטלים אנשים חייהם של אחרים; ריבויים של המקרים ונפיצותה של "תת תרבות הסכין" (כהגדרתו של כב' השופט חשין) והמסר שבתי המשפט מצווים להעביר לציבור, כי חיי אדם אינם הפקר, ואין לאיש הרשות לקטול חייו של אחר; גם אם הוא מרגיש מתוסכל או נואש ממעשיו של זה; גם אם הקורבן מסומם או עבריין – מחייבים ענישה מחמירה, שגורם הגמול שבה, איננו מבוטל". (בפסקה 5 לגזר הדין).

בית המשפט קמא עמד, אם כן, על החומרה היתרה שבמעשי המערער, ועל הצורך בענישה מחמירה ומרתיעה. אולם העונש שגזר על המערער - 7 שנות מאסר בפועל - אינו מבטא את החומרה האמורה, וחורג מן העונש הראוי בנסיבות כאלה. אכן, הענישה הינה אינדיבידואלית, ויש להתאימה לנסיבות המקרה ולנסיבותיו האישיות של מבצע העבירה. מאמציו של המערער בעבר לקיים אורח חיים נורמטיבי ראויים להערכה. ערים אנו גם לכך שהמערער נישא לאחרונה והקים משפחה. אולם, נסיבות חיים קשות אינן מהוות הצדקה לנקיטה בדרך הפשע, ולפנייה אל הסכין ככלי ליישוב מחלוקות. יש לזכור שאין זו הרשעתו הראשונה של המערער, וקשה להתעלם מכך ששירות המבחן התרשם כי " קיימים במערער צדדים אנטיסוציאליים ", וכי הוא " מאבד שליטה ופועל באופן אימפולסיבי ". במהלך הדיון ביקשנו לעמוד על התנהגותו ומאמצי שיקומו בכלא, אך מתסקירים משלימים שהוגשו לנו עולה כי כיום, בהיותו בכלא, אין המערער מקיים קשר טיפולי רצוף וקבוע. בנסיבות אלה, ניכר כי בית המשפט קמא ייחס לנסיבותיו האישיות של המערער ולאורח חייו הנורמטיבי משקל רב מדי. מנגד, לא ניתן משקל ראוי לנסיבות המחמירות האופפות את המעשים החמורים שהורשע בביצועם, ובהם עבירת האיומים, נשיאת הסכין, והריגת אדם.

אשר על כן, אנו מחליטים לקבל את ערעור המדינה על קולת העונש, ולדחות את ערעור המערער על חומרתו. עם זאת, כדרכה של ערכאת הערעור, לא נמצה את הדין עם המערער, ולפיכך נסתפק בהעמדת עונשו על 10 שנות מאסר בפועל.

יתר חלקי גזר-הדין יעמדו בעינם.