ע"פ 7232-23 ע"פ 7232-23

השופט י' עמית:

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רובין) בת"פ 62048-08-21 מיום 13.8.2023, במסגרתו הורשע המערער ונגזר עליו, בין היתר, עונש של שישה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות.

1.המערער הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בביצוע עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפי עובדות כתב האישום המתוקן, המערער וארבעה אחרים (להלן: הנאשמים האחרים) הסתובבו בשעת לילה מאוחרת בשוק מחנה יהודה בירושלים, כאשר נתקלו במתלונן, צעיר ממוצא ערבי, שעמד מחוץ למקום עבודתו והמתין למונית. אחד מן הנאשמים האחרים (להלן: הנאשם 3) בא בדברים עם המתלונן והכהו בפניו. בשלב זה ניסה המערער להפריד את הנאשם 3 מהמתלונן. המתלונן התרחק מספר צעדים, השליך לעבר המערער והנאשמים האחרים חופן עפר ונמלט. המערער והנאשמים האחרים רדפו אחר המתלונן, והמערער השיגו, תפס והכה אותו. הנאשם 3, אשר שלף סכין במהלך המרדף, דקר את המתלונן מספר פעמים. למתלונן נגרמו פצעים משמעותיים ודימום מסכן חיים.

2.מתסקיר נפגע העבירה שהוגש לבית משפט קמא עולה שלמתלונן נגרם נזק חמור וקשה. זאת, גם בהיבט הפיזי, המתבטא בכך שהמתלונן סובל מכאבים ומתקשה בהליכה, וגם בהיבט הנפשי, המתבטא בכך שהמתלונן הפך לאדם כבוי, חרדתי ופסימי. בית המשפט התייחס גם לתסקירים שהוגשו על ידי שירות המבחן בעניינו של המערער, בהם נכתב כי הוא שיתף פעולה עם ההליך הטיפולי והביע צער וחרטה על מעשיו, אם כי הוא מתקשה לגלות אמפתיה כלפי המתלונן. שירות המבחן העריך שהטיפול הפחית את הסיכון להתנהגות מפרת חוק מצדו.

3.בכל הנוגע למתחם העונש ההולם, נקבע כי הפגיעה לה גרם המערער הייתה במידה בינונית, שכן הוא הכה את המתלונן באמצעות ידיו, ואילו הנזק המשמעותי נגרם כתוצאה מדקירותיו של הנאשם 3. בנוסף, נמצא לזקוף לחובת המערער חלק מהנזקים הנפשיים שנגרמו למתלונן. לעניין הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, בית המשפט עמד על כך שבתחילה ביקש המערער להרגיע את הנאשם 3, ואולם בהמשך בחר לרדוף אחר המתלונן, ואז תפס והכה אותו. עוד נקבע כי עסקינן בנסיבות חמורות של תקיפה בחבורה בעוד המתלונן מנסה לברוח. בית המשפט התייחס לכך שעל נאשם 2 נגזרו רק 3 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, אך מעורבותו באירוע הייתה קטנה מזו של המערער, והוא היה קטין בן 17 בעת האירוע, בעוד שהמערער היה בן 22, כמעט המבוגר ביותר בחבורה.

נוכח האמור, ולאחר שסקר מקרים דומים שנדונו בפסיקה, מצא בית המשפט להעמיד את מתחם העונש ההולם מצדו האחד על מספר חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, ומצדו האחר על 12 חודשי מאסר בפועל בצירוף ענישה נלווית. לעניין גזירת העונש בתוך המתחם, נקבע להעמידו בתחתית המתחם, וזאת תוך מתן משקל נכבד להבעת הצער והחרטה של המערער, אשר בלעדיה היה עונשו חמור באופן משמעותי. עוד צוינו עברו הנקי של המערער, עבודתו הקבועה וכוונתו ללמוד. בית המשפט דחה את המלצת שירות המבחן לבטל את הרשעת המערער, משמצא כי בנסיבות העבירה אין זה ראוי להורות כך, וכי לא הוצג נזק קונקרטי שייגרם למערער כתוצאה מהרשעתו.

בסופו של דבר, בית משפט קמא גזר על המערער עונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, פיצוי בסך 6,000 ₪ למתלונן וכן מאסר על תנאי למשך 3 חודשים לתקופה של שלוש שנים וצו מבחן למשך שנה.

4.בערעורו תוקף המערער את ההחלטה שלא לבטל את הרשעתו ואת העונש בדמות עבודות שירות שנגזר עליו.

המערער העלה טיעונים רבים, ובין היתר, כי בית משפט קמא שגה בניתוח תפקידו במסכת האירועים והאשמה הנגזרת מכך; כי במקרים חמורים יותר נקבעה ענישה מקלה משזו שנקבעה בעניינו; כי ראוי להשית עליו שירות לתועלת הציבור, על דרך של שינוי מתחם העונש ההולם או בהתבסס על עקרון השיקום; כי יש לבטל את הרשעת המערער, במיוחד בשל החשש כי ההרשעה תפגע בעתידו המקצועי ובהשכלתו.

5.לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומרים שהונחו לפנינו, עמדתנו היא כי דין הערעור להידחות.

כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בגזר דין שניתן על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ראו, מני רבים: ע"פ 5828/22 שלבי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (6.8.2023); ע"פ 4071/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (12.7.2023); ע"פ 3520/16 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (29.8.2016); ע"פ 7367/18 כורד נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (2.5.2019)). אין מקום בענייננו להתערבות בעונש שנגזר על המערער. עסקינן בתקיפה אלימה של צעיר בודד על ידי חבורת צעירים, אשר גרמה, מעבר לנזק הפיזי, אף לנזק נפשי כבד ומכמיר לב. בית המשפט קבע במפורש כי יש לייחס חלק מן הנזק הנפשי, ובמידה בינונית גם את הנזק הפיזי, לאלימות בה נקט המערער ולתפקידו באירועים, הגם שהנאשם 3 היה זה שדקר את המתלונן. לחובתו של המערער יש לזקוף את העובדה שהוא שהשיג בריצה את המתלונן והחל להפליא בו את מכותיו, שאילולא כן ייתכן שהאירוע לא היה מתרחש. כמו כן, מעיון בפסק הדין ניתן להתרשם כי הנסיבות המקלות אליהן התייחס המערער הובאו בחשבון על ידי בית המשפט בעת קביעת העונש בתוך המתחם, שכן הוא נגזר על הצד הנמוך.

6.אף לא מצאנו כי קיים קושי בהותרתו על כנו של רכיב ההרשעה. התנאים לביטול הרשעה נסקרו על ידי בית משפט זה בהזדמנויות שונות ולא נחזור על הדברים (ראו, מן העת האחרונה, רע"פ 6117/23 נוה נ' מדינת ישראל, פסקאות 30-29 והאסמכתאות שם (2.5.2024)). לא הוכחו בענייננו נסיבות אישיות ייחודיות אשר מצדיקות הימנעות מהרשעה, ומנגד עסקינן בעבירת אלימות שאינה מן הקלות (ראו והשוו: ע"פ 201/18 טויזר נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (8.7.2018)). אף לא למותר לציין כי הוגש לעיוננו תסקיר שירות מבחן עדכני, שבו חזר בו שירות המבחן מהמלצתו הקודמת לביטול ההרשעה.

7.אשר על כן, הערעור נדחה.

המערער יתייצב לריצוי עבודות השירות בבית האבות "עד 120" בחדרה ביום 16.6.2024, בהתאם לתנאים שנקבעו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. בהינתן שעונש המאסר בדרך של עבודות שירות שהוטל על המערער עוכב בהסכמת המשיבה עד להכרעה בערעור (החלטת השופטת רונן מיום 5.11.2023), אזי ככל שיש מניעה לביצוע עבודות השירות במסגרת האמורה, הממונה על עבודות שירות יגיש הודעה מתאימה לבית המשפט המחוזי.

עותק מפסק דין זה יועבר לממונה על עבודות שירות.