ע"פ 7233/05 עפרה דוד נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.המערערים הם בני זוג שביום 23.3.04, בשעה 11.00 לערך, הגיעו למרכז לחלוקת תחליף-סם (מתאדון), בירושלים. נטען, כי השניים פגשו באותו מקום את אהרן יוני (להלן: "אהרן"), והמערער הכה אותו עם אלה בגבו. שושנה, רעייתו של אהרן, הפרידה בין הניצים, ואילו המערערת, שנכחה אף היא בזירה, החלה לקלל את אהרן וקראה לעבר בעלה לדקור אותו. בעקבות זאת החל אהרן הולך לכיוון המערערת, ואז ניגש אליו המערער, הפילו ארצה, ובעוד אשתו אוחזת בשתי רגליו של קורבנם, הוא דקר אותו עם מספריים בעינו, בחזהו, בגבו ובירכו. לאחר שביצעו את זממם הסתלקו המערערים מהזירה.

2.בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי, יוחסה למערערים עבירה על חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לאחר שמיעתן של הראיות, הרשיעם בית המשפט וגזר למערער 40 חודשי מאסר ו-24 חודשי מאסר על-תנאי, בעוד שלמערערת נגזרו 6 חודשי מאסר ו-12 חודשים מאסר על-תנאי.

הערעורים שבפנינו מופנים כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש.

3.לאחר שעיינו בנימוקי הערעורים שבכתב, והאזנו לטיעונים של באי-כוחם המלומדים של המערערים, עו"ד פ' כהן ור' המבורגר, מסקנתנו היא כי לא הוכחה בפנינו עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, נהפוך הוא, שוכנענו כי הרשעת המערערים בדין יסודה.

נקודת המוצא היא כי שוב אין חולקים על כך שאהרן נדקר, ומכאן שהשאלה אשר נותרה במחלוקת היא אם למערערים היתה יד בכך. לעניין זה נדגיש, כי אהרן עצמו נמנע מלנקוב בזהותו של האדם שדקר אותו, והוא עשה את הכל, הן בחקירתו והן בעדותו בבית המשפט, כדי להותיר שאלה זו לוטה בערפל. לפיכך, גרסתה של שושנה, רעייתו של אהרן, כי בעלה הדיח אותה להפליל את המערערים במה שלא חטאו, נשמעת בלתי סבירה ומנוגדת להיגיון, שהרי הוא היה יכול לעשות זאת בעצמו, ועובדה היא שהוא נמנע מכך.

הנקודה החשובה הנוספת לעניינם של המערערים, היא ששוב אין ספק כי שושנה עמדה ליד אהרן שעה שנדקר, וממילא הבחינה במי שתקף אותו. ואמנם, כשנחקרה בעקבות האירוע, היה בפיה הסבר מלא ושלם על תקיפתו של בן-זוגה על ידי המערערים, אולם מגרסה זו היא חזרה בעדותה בבית המשפט. הערכאה הראשונה היתה רשאית לתהות בנסיבות אלו, אם חזרתה של שושנה מגרסתה הראשונה לא נבעה מהחלטה לסייע בידי המערערים בהגנתם, ובית המשפט המחוזי אף היה רשאי להעדיף אפשרות זו, לנוכח עדותם של עובדיו של מרכז המתאדון, אשר לפחות אחד מהם מסר כי ראה את הנאשמים מסתלקים מהזירה במהירות. וכך לדוגמה העידה רינת כהן (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון), כי ראתה את המערער "רץ מהמקום". חגי חמו, העובד אף הוא באותו מרכז, העיד כי ראה את שני המערערים עוזבים את הזירה במהירות, ובלשונו: "לשאלתך אם הנאשמים רצו – כשאני ראיתי אותם הולכים, הם רצו, הם מיהרו מאד אפשר לומר הליכה מהירה קרובה לריצה" (עמ' 13). בעמ' 15 הוסיף העד באותו עניין: "כשירדנו למטה ראינו אותם עוזבים כשירדנו למקום הם היו הראשונים שעזבו את המקום ... אני כמעט בטוח שראיתי את שניהם ביחד".

את אשר החסירו שני העדים השלימה שושנה בהודעה ת/1, אותה העדיפה, כאמור, הערכאה הראשונה על פני עדותה בבית המשפט. היא מסרה שהמערערת קראה לעברו של אהרן "יא-בן זונה יא-מניאק אנחנו נדקור לך, אנחנו לא נוותר לך", ולעבר בעלה היא קראה "תדקור אותו, תגמור אותו" (עמ' 3 להודעה). בעמוד 2 של ההודעה הוסיפה שושנה בהתייחסה למערערת: "היא עזרה לו, היא תפסה אותו ודוד דקר את אהרון".

4.העולה מהאמור הוא ששוב אין ספק כי המערערת היתה בזירה, בקרבתו של המערער, שעה שזה דקר את קורבנו. יתר על כן, המערערת גם הסתלקה מהזירה ביחד עם המערער, ואם בכך לא די כדי לאמת את טענת המשיבה לפיה פעלו השניים בצוותא-חדא, די להפנות לכך שהמערער הגיע לזירה כשהוא מצויד באלה ובשרשרת, וקשה להניח שכל אלה נעלמו מעיניה של המערערת. אדרבא, נראה כי השניים הגיעו למרכז המתאדון ערוכים היטב כדי לבצע את זממם, ולאותה מסקנה מובילה גם העובדה שהמערערים הסתלקו מהזירה מבלי לעשות את הפעולה היחידה בגינה הגיעו למכון – הגשת בקשה לקבלת מנת מתאדון נוספת עבור יום המחרת.

לנוכח כל אלה אנו סבורים כי בית המשפט המחוזי היה רשאי לקבוע כי המערערים ביצעו את העבירה שיוחסה להם, ומכאן דעתנו כי דין הערעור כנגד ההרשעה להדחות.

4.באשר לעונש, גם בו לא ראינו מקום להתערב. מדובר באלימות קשה בה חטאו המערערים, כאשר עיקר נטל האשם רובץ לפתחו של המערער. כאמור, נראה כי המערערים הגיעו לזירה מצוידים וערוכים להשיב לאהרון כגמולו, ככל הנראה עקב תקיפת המערער בעבר, והם חבלו בו חבלה של ממש ובדרך אשר היתה עלולה להסתיים בתוצאה קשה פי כמה. לנוכח כל אלה, ולאור עברו הפלילי של המערער, לא גילינו בעונש שהושת עליו חומרה כלשהי, והוא הדין ביחס לעונש המתון שנגזר למערערת.

הערעורים נדחים.

המערערת תתייצב לשאת בעונש המאסר שנגזר לה במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים, ביום 8.1.2006, עד העשה 11.00.