ע"פ 7240/13 אדם סבהט נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש (לצד עונשים נוספים כלפיהם לא מופנית הבקשה) בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתאריך 10.9.2013, בתיק ת.פ 380/12 (כב' השופט א' טל ), לאחר שהורשע, נוכח הודייתו בעובדות כתב אישום מתוקן, בעבירה של שוד מזויין לפי סעיף 402(ב) ל חוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין ).

נוכח הרשעתו האמורה, נגזרו על המבקש העונשים הבאים: 18 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת שהייתו של המבקש במעצר (14.11.2012-22.8.2012); שנת מאסר על-תנאי למשך 3 שנים (והתנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירת אלימות כלפי גוף מסוג פשע, או עבירת רכוש מסוג פשע) ו-6 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים (והתנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירת אלימות כלפי גוף מסוג עוון (למעט תיגרה), או עבירה של החזקת סכין). כן נדרש המבקש לפצות את המתלונן בסך של 1,000 ש"ח.

להלן יובאו בקצרה הנתונים הדרושים להכרעה במכלול.

2.

המבקש הורשע בתאריך 25.12.2012 נוכח הודייתו בעובדות כתב אישום מתוקן, שהוגש לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתאריך 11.12.2012, ועל פיו:

בתאריך 23.7.2013, סמוך לשעה 3:00 לפנות בוקר, המבקש הגיע לתחנת דלק מסוימת בפתח-תקווה (להלן: תחנת הדלק ), ונכנס לחדר בו היה מצוי המתלונן, ששימש אז כמוכרן בתחנת הדלק, כשהוא בגפו. באותה העת המבקש לבש קפוצ'ון, על ידיו היו כפפות שחורות, גרב לבנה היתה כרוכה סביב לפניו, והוא היה מזויין בשבר חרס-חד (אותו מצא בקרבת תחנת הדלק). בתוך-כך ניגש המבקש אל המתלונן, הצמיד את שבר החרס לצווארו ודרש שהמתלונן יביא לו את הכסף שהיה מצוי בשולחן הסמוך אליו. האירוע הסתיים בכך שהמבקש נטל 300 ש"ח שהיו ברשות המתלונן וכן טלפון נייד מסוג אייפון אשר היה שייך למתלונן, ויצא במהירות מהתחנה.

נוכח מעשיו המתוארים לעיל הורשע המבקש בביצוע עבירה של שוד מזויין, כמפורט ברישא לפיסקה 1 שלעיל.

3.

בתאריך 10.9.2013 גזר בית המשפט המחוזי הנכבד את דינו של המבקש, לאחר שעמדו בפניו בעניינו של המבקש: תסקיר שירות מבחן (שהתקבל בתאריך 2.4.2013) ותסקיר משלים (שהתקבל בתאריך 13.6.2013). מהתסקיר הראשון עלה כי המבקש הינו בחור צעיר, בן 20 אז, אשר מתגורר בבית הוריו בפתח תקווה, והוא חווה נסיבות חיים לא פשוטות. שירות המבחן ציין עוד כי המבקש לוקח אחריות על מעשיו, מביע חרטה על הפגיעה במתלונן ומציג מוטיבציה לשיקום, תוך שנדרשת קבלת סיוע של גורמי הטיפול (ולצורך כך התבקש, איפוא, תסקיר משלים). בתסקיר המשלים נמצא כי המבקש מסוגל להפיק תועלת מהליך טיפולי ולפיכך המליץ שירות המבחן כי המבקש יועמד בצו-מבחן במשך שנה (ובמהלך תקופה זו תיבחן אפשרות שילוב המבקש בטיפול קבוצתי).

4.

בית המשפט המחוזי הנכבד בחר שלא לאמץ את המלצות שירות-המבחן, בהדגישו את הצורך בהשתת ענישה מחמירה כלפי "שודדי מתדלקים". בית המשפט מנה במסגרת השיקולים הנזכרים בסעיף 40ט ל חוק העונשין את הנסיבות הבאות: התכנון המוקדם שלווה את ביצוע העבירה, הטראומה שהותיר המבקש אצל המתלונן ואת תנאי הרקע שהובילו את המבקש לבצע את מעשים המיוחסים לו, בהם: היותו מכור לאלכוהול באותה העת (כפי שעלה מתסקיר שירות המבחן) – וקבע את מתחם העונש ההולם, ככזה שנע בין שנת מאסר אחת לבין שלוש שנות מאסר. במסגרת הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (המנויות בהוראת סעיף 40יא ל חוק העונשין ), שקל בית המשפט המחוזי הנכבד – כשיקולים לקולא, את: הפגיעה הצפויה במבקש עקב הענישה

(כאשר עמד בפניו הנתון בדבר גילו הצעיר של המבקש, והצורך במסגרת שתסייע לו להיגמל משימוש באלכוהול וכן בדבר רצונו להשתקם); העובדה כי המבקש סייע בפרנסת משפחתו וכן את העובדה שהמבקש נטל אחריות על מעשיו. כשיקול לחומרא ציין בית המשפט המחוזי הנכבד את עברו הפלילי של המבקש (אשר ממנו עלה, בין היתר, כי המבקש הורשע כבר בעבר בעבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, בגינה הוטל עליו מאסר מותנה וקנס; במקרה אחר, אשר גם בו הואשם המבקש בעבירת תקיפה, בית המשפט נמנע מהרשעתו, ויחד עם זאת השית עליו, בין היתר, צו-מבחן למשך 9 חודשים).

5.

מכאן הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש.

להשלמת התמונה אציין כי בדיון שנערך בפני בתאריך 29.10.2013 הוריתי כי עיכוב הביצוע שנקבע בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד (וזאת עד לתאריך 3.11.2013) – יוותר בעינו עד להחלטה אחרת בבקשה שבפני.

6.

המבקש באמצעות באת-כוחו תלה את עיקר טענותיו, שהועלו בבקשה ובדיון שהתקיים בפני, בכך שסיכויי הערעור להתקבל טובים לדעתו וזאת לאור המלצות שירות המבחן אותן דחה בית המשפט המחוזי הנכבד.

7.

בא-כח המשיבה טען מנגד בדיון שבפני כי אין מקום להיענות לבקשה, מהטעם כי, לשיטתו, הבקשה איננה עומדת בקריטריונים המותווים בפסיקה לצורך עיכוב ביצוע, והדגיש כי יש לתת במקרה זה את הבכורה לאינטרס הציבורי, על-פני יתר השיקולים.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בבקשה, בפסק-דינו של בית המשפט הנכבד קמא, ובעקבות שמיעת טענות הצדדים – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה

להידחות . הנימוקים לכך יובאו מיד בסמוך.

9.

בראשית הדברים אציין כי בקשה מעין זו שבפני אמורה להבחן בהתאם לשיקולים המנחים הרלבנטיים, שהותוו בהלכה שנקבעה ב-ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000) (להלן: הלכת שוורץ ).

10.

בשים לב לאמור בפיסקה 9 שלעיל – הטעם המרכזי לדחיית הבקשה נעוץ פה בשיקול של סיכויי הערעור (למקרה בו טעם מרכזי זה מובא בחשבון על-פי הלכת שוורץ – עיינו בהחלטתי, שניתנה לאחרונה ב-ע"פ 5949/13 נאיף נ' מדינת ישראל (17.10.2013)).

הערעור שהגיש המבקש מתמקד בחומרת העונש בלבד, ונראה, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי הסיכויים לביטול מוחלט של רכיב המאסר בפועל שהושת עליו – אינם גבוהים. בית המשפט המחוזי הנכבד גזר את דינו של המבקש, כשהיו מונחים בפניו שני תסקירי שירות המבחן, שפירטו את נסיבותיו האישיות של המבקש, ואולם מטעמים שהובהרו שם – בית המשפט המחוזי הנכבד העדיף להעניק את הבכורה לשיקולים אחרים, במיוחד נוכח העובדה שהמבקש לא הפנים את הלקחים מהיחס המקל, שהופגן כלפיו בעבר על-ידי רשויות האכיפה. עוד אציין, באותו ההקשר, כי העונש שהוטל על המבקש פה לא נראה חמור בהתחשב בעבירה שבביצועה הודה ובנסיבותיה, ואף אם יש מקום לשקול בגדר הערעור הקלה נוספת בעונש שהוטל על המבקש – אינני סבור כי התוצאה המסתברת עשויה להיות כה מרחיקת לכת, כפי שטענה לה באת-כח המבקש.

11.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש עד להכרעה בערעור שהגיש דינה

להידחות , וזאת פרט למספר ימי התארגנות שיינתנו למבקש (מעבר למועד שנקבע בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי), הכל כמפורט בפיסקה 12 שלהלן.

12.

הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר נדחית איפוא .

המבקש יתייצב לפיכך לריצוי עונש המאסר בפועל שהושת עליו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד – בתאריך 17.11.2013 עד השעה 10:00 ב-ימ"ר הדרים, או במקום אחר שיקבע על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כאשר ברשותו תעודת זהות. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, טלפונים: 08-9787377, 08-9787336.