ע"פ 7257/01 צבי שיאוביץ נ. מדינת ישראל

זהו ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת רחל גרינברג) בה נדחתה בקשת המערער לפסול עצמה מלדון בעניינו. עילות בקשת הפסילה הן: חשש ממשי למשוא פנים, רמזים בלתי ראויים לנטיותיו המיניות, הבעת דעה קדומה בקשר לאשמתו בתיק הנדון בפניה וחשש לעוינות.

המשפט המתנהל מזה זמן רב, עומד להסתיים ונמצא בשלב סיכומים. מהחלטות שונות שניתנו במהלכו לבקשות שהוגשו על-ידי המערער עולה, כי ניהול המשפט לא היה קל וכי בעיני בית המשפט לא התנהג הנאשם בצורה ראויה במהלך הדיונים (ראה למשל החלטה מ15.2.01-). בקשה זו איננה הבקשה הראשונה של המערער לפסילת השופטת. על בקשה קודמת שנדחתה, הוגש ערעור שגם הוא נדחה. גם שם טען המערער כי בית המשפט אינו אובייקטיבי וכי הוא חושש שהורשע עוד בטרם נשמעו עדי ההגנה. בית משפט זה (כבוד הנשיא) קבע כי אין תשתית עובדתית לביסוסו של חשש אובייקטיבי, ולא די בחשש סובייקטיבי כדי לפסול שופט. דברים אלה יפים גם לערעור שלפני. התשתית העובדתית שהונחה לפני אינה מאששת את הרגשותיו הסובייקטיביות של המערער. לא עולה ממנה עוינות או חשש למשוא פנים.

המערער טוען לקונוטציה מינית בהערת בית המשפט שהנוסח שלה, אליבא דבית המשפט, שונה מכפי שהמערער גורס. בית המשפט ציין בהחלטתו כי משהנאשם לא שם לב לדבריו, העיר הוא שהתובע צעיר ויפה ממנו ולמרות זאת מבקש בית המשפט את תשומת לב הנאשם. המערער גורס כי בית המשפט השיב לשאלתו מדוע הוא מחליט תמיד לטובת התובע, שהתובע יפה ממנו. אף כי אין לי סיבה לפקפק בגירסת בית המשפט המובאת בהחלטתו מ14.8.01-, הרי שבשתי הגירסאות אין למצוא באופן אוביקטיבי שום קונוטציה מינית.

יש וקשיים שגורם צד זה או אחר במהלך ניהול משפט גורמים לכך שמושמעות הערות מצד בית המשפט המתפרשות באופן סובייקטיבי בצורה פוגעת בנאשם. יש לצפות משופט לרסון עצמי ולהימנעות מהערות פוגעות במי מהמתדיינים, אלא שלא כל הערה כזו, היא עילה לפסילת שופט.

העובדות הפרושות בפני אינן מקימות עילה כלשהי לפסילת השופטת.

חזקה על השופטת שתשקול את החומר שלפניה באובייקטיביות מלאה, ללא משוא פנים ותפסוק בתיק לאור החומר שלפניה, על פי הדין והצדק.