ע"פ 7271/08 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה הוגדר המערער כ" אדם דתי " ו" תלמיד ישיבה ". במהלך שנת 2007 פנה אב של קטין בן 15 (להלן: קטין א') למערער, וביקשו ללמד את בנו גמרא. המערער נעתר לכך, ובאחד הימים כאשר הקטין שהה בביתו הוא החל ללטפו בירכיו, כתפו וגבו, ובהמשך הוביל אותו לחדר השינה, הפשיטו ממכנסיו ותחתוניו, ליקק את איבר-מינו ואחר כך החדיר את איבר-מינו שלו לפיו של הקטין. לאחר זאת הורה המערער לקטין לשכב על בטנו וניסה להחדיר את איבר-מינו לפי הטבעת שלו.

במועד אחר פגש המערער את אחותו של קטין א' בת ה-13 (להלן: הקטינה), שכנע אותה ללכת עמו לביתה של אמו, שם ליטף אותה בכתפיה, זרועותיה, ירכיה וחזה. ועוד נטען בכתב האישום, כי המערער שב וביצע מעשים מגונים בקטין א' בהזדמנות אחרת, ומעשים מסוג זה ביצע בשני קטינים נוספים.

המערער הודה בכל אלה, ובעקבות כך הורשע בעבירות של מעשה סדום בנסיבות אינוס, ניסיון למעשה סדום ומעשים מגונים. על כך הוא נדון לשבע שנות מאסר, שלוש שנים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את קטין א' בסכום של 10,000 ש"ח, וכל אחד משלושת הקטינים הנוספים בהם פגע בסכום של 5,000 ש"ח.

על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מערערים שני הצדדים. המערער (בע"פ 7271/08) סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו מעבר למתחייב, ואלה טעמיו: לא ניתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות הקשות, לעברו הנקי ולעובדה כי מדובר במאסר ראשון; הודאתו חסכה העדתם של הקטינים בבית המשפט; והוא שילם את הפיצוי בו חויב. מנגד, סבורה המדינה (בע"פ 7460/08) כי בית המשפט המחוזי הקל עם המערער, והעונש אינו הולם את חומרת המעשים והשלכותיהם על הקורבנות.

חרף גילו הצעיר, המערער הנו אדם בעייתי, בלשון המעטה, שעל פי הערכתם של הגורמים המקצועיים רמת מסוכנותו המינית הנה גבוהה עד בינונית. את פניית אביו של אחד הקטינים ללמד את בנו גמרא, הוא ניצל כדי לבצע בו עבירות מין שחומרתן מופלגת והשלכתן על הקורבנות קשה. לא נעלמו מעינינו דבריו של בא-כוח המערער אודות מצוקותיו של שולחו, אולם מצוקות אלו אינן חריגות ועל כן אינן יכולות לשמש נימוקים להקלה בעונש. המערער לוקה ככל הנראה בסטייה קשה, ולדידנו אין ספק כי הוא היה מודע לה, שהרי הפסול במעשיו היה נהיר גם לו. במצב זה היה עליו להקדים ולבקש טיפול לסטייתו, ומצערת העובדה שהוא פנה לכך רק משנקרא לתת את הדין על מעשיו. למרבה הדאבה, בתופעות מסוג זה אנו נתקלים בשנים האחרונות בתדירות גוברת, ועל כן חייבת הענישה לבטא סלידה מכך ולכלול מסר מרתיע לרבים. מנקודת השקפה זו לא מצאנו בעונש חומרה כלשהי, ועל כן דינו של הערעור בע"פ 7271/08 להדחות. באשר לערעור המדינה – אכן, ראוי היה המערער לעונש חמור יותר מזה שהושת עליו, אולם נוכח ההלכה לפיה אין בית משפט שלערעור ממצה את הדין עם נאשם, החלטנו להימנע מכך, ומכאן החלטתנו לדחות את שני הערעורים כאחד.