ע"פ 7297/96 משה חזון נ. מדינת ישראל

בית המשפט האמין למתלונן כי זיהה את המערער כמי שדקר אותו. כך העיד המתלונן בחקירתו הראשית. אולם בחקירתו הנגדית חזר בו מדבריו אלה. על כך שהמערער היה הדוקר מסר המתלונן גם במשטרה, אם כי לא בהודעתו הראשונה. בית המשפט קיבל כאמור את הגירסה המפלילה של המתלונן הן על יסוד עדותו בחקירה הראשית והן על יסוד הודעתו במשטרה מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות. סבורים אנו כי הראיה התומכת המתחייבת לפי סעיף 10א איננה דרושה במקרה שלפנינו, שכן אימץ המתלונן את גירסתו המפלילה במשטרה בעדותו בבית המשפט. אולם גם אם לא נדרשה ראיה תומכת על פי החוק, היה מקום לחפש אחר חיזוק כלשהו, לאור הפכפכותו של המתלונן. חיזוק כזה ניתן למצוא בעמדה שהמערער נקט במשטרה, שאינה מתיישבת עם מי שמבקש לחשוף את האמת, וזאת בנוסף לסימני הפחד שהמתלונן גילה בעדותו מפני המערער.

לפיכך החלטנו לדחות את הערעור על ההרשעה. כמו כן איננו רואים סיבה להתערב בעונש שהוטל על המערער, הערעור נדחה.