ע"פ 7319/07 מחמד אבו עייש נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המערער בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, החזקת סם מסוכן מסוג קוקאין שלא לצריכה עצמית, והחזקת כלים לייצור סם. נטען, כי בחיפוש שנערך בביתו שבמתחם שבט אלעזזמה, נמצא המערער מחזיק בבקבוק שהכיל כ- 972 גרם

של סם מסוכן נוזלי מסוג קוקאין, ארבעה תנורים, מגשים וכפפות, וכן משקל אלקטרוני. כן נטען, כי כוונת המערערים האחרים שנעצרו עמו היתה להפיק אבקה מהסם הנוזלי.

במהלך משפטו בפני בית המשפט המחוזי הכחיש המערער כל זיקה לסם, אולם גרסתו לא זכתה לאמון. בעקבות הרשעתו נדון המערער לשמונה שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי והוא חויב לשלם קנס בסכום של חמישה עשר אלף ש"ח.

הערעור שהונח בפנינו הופנה כנגד ההרשעה וגזר הדין, אולם בעקבות הערות בית המשפט, ולאחר שנועצה עם שולחה, הודיעה באת כוחו המלומדת של המערער, עו"ד א' בר-ציון, כי היא מצמצמת את הערעור לעניין העונש בלבד.

כמות נוזל הסם שנתפסה בחזקת המערער, אף שלא היו ראיות בדבר כמות אבקת-הסם שניתן להפיק ממנה, היא גדולה על פי כל אמת מידה. העולה מכך כי אין מדובר בנאשם העוסק בהפצה של סמי-רחוב, אלא במי שבקי ויודע כיצד להגיע למקורות הסם, ובשעת צורך יש בידו גם את הכלים לייצרם. בנסיבות רגילות היה ראוי המערער לעונש שנגזר לו, וראוי כי רמת ענישה כזו תאומץ על ידי הערכאות השונות כדי להבהיר לכל את המחיר שלצדן של עבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים. חרף האמור, ראינו עצמנו אנוסים להקל עם המערער, וזאת נוכח העונש שהושת על מעורב אחר בפרשה – יורי אברמוב. זה האחרון נעצר בביתו של המערער, ועתה שוב אין ספק כי היתה לו זיקה הדוקה לסם, הואיל ובגדרו של הסדר טיעון, הוא הודה והורשע בהחזקת הסם שלא לצריכה עצמית. אברמוב, שנדון ל-45 חודשי מאסר, הוגדר על ידי המשיבה כשותפו של המערער, ובלשון פרוטוקול הדיון (ראו ישיבת יום 24.6.07, בעמ' 2) " [המערער] ואברמוב שותפים מלאים" . אכן, מספר עניינים חייבו אבחנה בעונש בין השניים: מספרן של העבירות בהן הורשע המערער גדול יותר, לא עומד לו הנימוק להקלה בו זוכה נאשם שהודה וחסך בזמנם של בית המשפט והעדים; בעניינו של אברמוב עמדו לנגד עיני המשיבה גם קשיים ראייתים. חרף זאת, נראה לנו כי הפער בין עונשיהם של השניים (כמעט פי שניים) גדול יתר על המידה, ומכח הכלל בדבר אחידות בענישה, הגענו לכלל דעה כי

התערבותנו נדרשת כדי שעונשו של המערער יהיה מאוזן יותר.

אי-לכך, ולאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים, אנו מקבלים את הערעור ומעמידים את תקופת המאסר בה ישא המערער על שש וחצי שנים. יתר חלקיו של גזר-הדין – יעמדו בעינם.