ע"פ 7365/06 פלוני נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ברלינר:

בתאריך 24.10.05 צעד המתלונן בתיק זה, קטין יליד 11.2.88 ברחובות תל-אביב. בסמוך לדולפינריום בתל-אביב הבחין במערער אשר איננו מוכר לו (ככל שניתן להבין), צועד לכיוונו. המתלונן פנה למערער במילים "אהלן אחי" ובתגובה שלף המערער סכין ודקר אותו בבטנו ובכף ידו השמאלית. המתלונן הובהל לבית חולים, נותח ואושפז. בבית משפט קמא הורשע המערער על סמך הודאתו בעבירה על פי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. ההרשעה בעבירות דלעיל שיקפה הסדר טיעון חלקי בין הצדדים שבמסגרתו שונתה העבירה שיוחסה לו בכתב האישום מלכתחילה. כיוון שהמערער קטין, הופנה לקבלת תסקיר של שרות המבחן. לאחר קבלת התסקיר החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער והטיל עליו שישה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שרות (בכפוף לחוות דעת של הממונה על עבודות שרות). בנוסף הוטלו עליו 18 חודשי מאסר על תנאי וכן חויב המערער לפצות את המתלונן בסך 20,000 ש"ח. המערער נשלח לקבלת חוות דעת הממונה ולא התייצב במועד שנקבע לו. בית משפט קמא לא נעתר לבקשת דחייה נוספת וסבר כי המערער הוכיח בהתנהגותו שאיננו ראוי לאמון שבא לידי ביטוי בעצם ההחלטה לאפשר לו לרצות את מאסרו בדרך של עבודות שרות. משכך, הורה על ריצוי העונש מאחורי סורג ובריח.

על גזר הדין מונחים בפנינו שני ערעורים.

המערער מלין על החלטתו של בית המשפט שלא לאפשר לו לרצות את העונש בדרך של עבודות שרות כפי שקבע מלכתחילה. המערער מוסיף ומציע לרצות את מלוא תקופת המאסר שנגזרה עליו בעבודות שרות מבלי שתנוכה התקופה אותה הספיק לרצות מאחורי סורג ובריח עד היום. מנגד, המדינה סבורה כי גזר הדין של בית משפט קמא אינו יכול להיוותר על כנו. מדובר באלימות קשה, חסרת פשר, "מצמררת" כהגדרתו של בא-כֹח המדינה, ולא ניתן לעבור עליה לסדר היום. ענישה של שישה חודשי מאסר, במיוחד כאשר הריצוי הוא בדרך של עבודות שרות, אינה מהווה מענה הולם לפרץ אלימות מעין זה. לדעת המדינה, מעשה בריונות כה חמור מצריך תגובה עונשית הולמת - נסיבותיו האישיות של המערער צריכות להתגמד בפני שיקול זה.

שקלנו את טיעוני הצדדים ודעתנו היא כי יש מקום לקבל את ערעור המדינה וממילא אמרנו בכך כי אין ממש בערעורו של המערער.

מה לא נאמר על תופעת הסכינאות, על האיום שהיא מהווה לחברה ועל הצורך להדבירה. הולך נער ברחובה של עיר, כל חטאו מצטמצם לכך שהקדים שלום למערער ועל כך הוא מוצא עצמו על שולחן הניתוחים בבית החולים לאחר שהמערער פעל כפי שפעל. צודקת המדינה כאשר היא אומרת שדווקא חוסר הפשר – הסתמיות של המעשה משווים לו גוון מאיים ומצמרר במיוחד, שהרי לא ניתן להתגונן נגד אלימות סתמית ואכזרית מסוג זה. לא קיבלנו תשובה מפי בא-כֹח המערער על שום מה ולמה הסתובב מלכתחילה נער בגילו של המערער כאשר הוא נושא סכין עימו, לכאורה ללא כל סיבה של ממש. המהירות שבה נשלפה הסכין ובאה לכלל פעולה, מצביעה על כך שמלכתחילה צפה המערער את השימוש בה לצורך מעין זה. הסנגור מפנה לכך שהמערער הוא קטין וכאשר מדובר בקטינים, השיקול הדומיננטי הוא אפשרות השיקום. לענין זה מפנה לתסקירים של שרות המבחן לרבות התסקיר האחרון. התסקיר האחרון הוא חיובי ומצביע על כך כי המערער "החל להתחבר לחומרת מעשיו ולהתחבר לכאבו של הקורבן אשר פגע בו". אנו יכולים רק לקוות כי המערער אכן הפנים את תוצאות מעשיו, אולם אין בכך כדי לאיין את כל השיקולים הרלוונטיים לענין הענישה. ראוי הציבור כי יינתן לו ללכת בבטחה ברחובות עיר. לרוע המזל, מעשי אלימות כדוגמת המעשה הנוכחי, נעשים על-ידי אנשים צעירים בגילו של המערער שעל כן דווקא "פלח שוק" זה זקוק להרתעה וזקוק למסרים חד-משמעיים שיבהירו לו כי לא תהיה כל סלחנות וכל פשרה במלחמה באלימות.

תוך שאנו נותנים משקל לשינוי שמסתמן בדרכו של המערער ולמכלול נסיבותיו האישיות כפי שפורטו בתסקירים, אנו מקבלים את ערעור המדינה ומעמידים את המאסר בפועל על תקופה של שנתיים ימים. יתר רכיבי גזר הדין יישארו בעינם.