ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 7381/97
ע"פ 7394/97
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערער בע"פ 7381/97 : צבי אברהמי, רו"ח
המערערת בע"פ 7394/97: יפה גולן
נגד
המשיבים בע"פ 7381/97 : 1. ישראל פרי, עו"ד
2.הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי
3.יפה גולן (משיבה פורמלית)
המשיבים בע"פ 7394/97: 1. ישראל פרי, עו"ד
2.הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי
3.צבי אברהמי, רו"ח (משיב פורמלי)
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט
השלום בת"א-יפו מיום 8.12.97 בת"פ 8340/89
שניתנה על ידי כבוד השופטת ח' ברוש
תאריך הישיבה: כ"ט בכסלו התשנ"ח (28.12.97)
בשם המערער
בע"פ 7381/97: עו"ד א' גניהר
בשם המערערת
בע"פ 7394/97: עו"ד ר' שנקר
בשם המשיבים 1 ו2-
בע"פ 7381/97
ובע"פ 7394/97: עו"ד מ' קירש; עו"ד ד' שטיר
פסק-דין
ערעורים על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' ברוש) שניתנה בתיק ק.פ. 8340/89 ביום 8.12.97, בה התקבלה בקשת המשיבים לפסילתו מלישב בדין.
1.המשיב 2 (להלן: הארגון) עוסק במתן שירותים להשגת זכויות פנסיה בהתאם לאמנה על בטחון סוציאלי (ישראל-גרמניה). הארגון קשור, בין היתר, עם חברה בשם B.G. ASSISTANCE LTD. . המשיב 1 הוא יו"ר מועצת המנהלים של המשיב 2, ואילו המערערים הם עובדיו לשעבר של המשיב 2. המשיבים הגישו נגד המערערים קובלנה פלילית בתיק ק.פ. 8340/89. המשיב 2 הגיש קובלנה פלילית נגד המערערת בתיק ק.פ. 148/90. האישומים נשוא הקובלנות הם עבירות על חוק הגנת הפרטיות תשמ"א1981- ועבירות על חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965-. הדיון בקובלנות אוחד, ובמהלך הדיון בבית המשפט נחקר המשיב 1 והעיד: "לארגון יש הסכם עם החברה הקנדית. אני לא רוצה להראות אותו". בהמשך הדיון הצהיר המשיב 1 כי מסמך כזה אינו קיים. בהחלטתה מיום 25.10.93 קבעה השופטת ברוש:
"אינני מאמינה כי הדברים שנאמרו על ידי הקובל מס' 1 [משיב מס' 1] באשר לקיומו של החוזה הם פרי של טעות. התרשמתי כי הקובל מס' 1 [משיב מס' 1] הוא אדם ממולח ביותר, הוא גם עורך דין היודע ועומד על קוצו של יוד, והוא לא היה חוזר פעמיים על אותה טעות. והוא גם לא היה טוען כי קיים חוזה כאשר כזה לא היה. כל טענה כנגד אי הימצאותו של חוזה כזה היא נסיון לטשטש את הנאמר והתרשמתי כי אין הוא אמת".
בעקבות זאת הורתה השופטת למשיבים להמציא את החוזה. משלא הומצא - נערך דיון בהסתמך על קביעה עובדתית זו של השופטת, בשאלה האם עקב כך יש למחוק את כתב האישום נגד המערערים. בהכרעת דינה מיום 24.4.94 החליטה השופטת למחוק את הקובלנה נגד המערערים בנימוק שהמונח "חומר חקירה" הקבוע בסעיף 74א' לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב1982- (להלן: החסד"פ), חל גם על קובלנה פלילית ומשנמנע הקובל במתכוון להציגו - נפגעה זכותם של הנאשמים למשפט הוגן ולכן יש לזכותם. השופטת חזרה על דבריה בדבר אמינותו של הקובל, וקבעה כי:
"...הקובל משקר באמרו כי ההסכם אינו אלא הנספחים שצורפו, או כי יש בנספחים כדי להוכיח אי קיומו של הסכם פורמלי."
המשיבים ערערו על פסק דינה של השופטת ברוש לבית המשפט המחוזי. הערעור התקבל ברוב דעות, הכרעתה השיפוטית של השופטת נהפכה, תוך שקביעותיה העובדתיות הושארו על כנן, והדיון הושב אליה. המערערים הגישו בקשות רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון. הבקשות נדחו. ביום 29.5.97 הגישו המשיבים בקשה לפסילת השופטת ברוש מלישב בדין. ביום 8.12.97 החליטה השופטת לפסול את עצמה, בנמקה:
"בהכרעת דיני, קבעתי קביעות ברורות לגבי אמינותו של המבקש. קביעותיי אלה, נעשו לאחר ששמעתי את המבקש בעדותו הממושכת שכמעט נסתיימה, בהליך העיקרי, ולא בהליך מקדמי או בהליך ביניים. אמינותו נקבעה על יסוד התרשמותי הישירה הימנו. אף כי יתכן שאוכל לשקול באורח אובייקטיבי את הראיות שיבואו בפניי בעתיד, אופן התרשמותי מהמשיב בעבר, נוטעת בי חשש, כי יהיה בה כדי להשפיע על התרשמותי ממנו בעתיד, ועל כן, בנסיבות אלה, נראה לי, כי מן הראוי שלא אשוב לדון ולטפל בתיק."
מכאן הערעור. המערערים טענו, בכתב ובפני, כי המשיבים נוקטים גישה עקבית של " Forum Shopping ", תוך נסיון לפסול כל שופט המגבש עמדה שלילית כלפיהם על יסוד חומר הראיות שבפניו. כמו כן, נטען כי לאור סעיף 146(ג) לחסד"פ היה על המשיבים להעלות את טענת הפסלות מיד לאחר שנודעה להם העילה. אך בעוד שעילת הפסלות נודעה להם מיד לאחר החלטת השופטת ביום 25.10.93, השתהו המשיבים שלוש וחצי שנים עד שהעלו את טענתם, לגירסת המערערים - לאחר שהכרעת הדין בבית המשפט המחוזי שהחזירה את הדיון לשופטת ברוש לא היתה נוחה להם. בין היתר המערערים טוענים עוד כי השופטת טעתה משלא איזנה כראוי בין העוול שיגרם להם לעומת העוול שיגרם למשיבים בשל החלטתה - במיוחד כשלא הביאה בין שיקוליה את העובדה כי בהליך הפלילי שלפניה רק המערערים חשופים לסכנת הרשעה.
המשיבים טענו בפני, בין היתר, כי השופטת פיתחה אנטגוניזם כלפי המשיב 1, באופן כזה שאינה נותנת לו סיכוי הוגן. כמו כן טענו, כי לא יכלו להעלות את טענת הפסלות בזמנה של החלטת הבינים, כיון שלא ידעו אז שהשופטת גיבשה עמדתה.
הלכה פסוקה היא כי דיני פסילת שופט מבוססים על אפשרות ממשית לדעה קדומה (ראו: ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל
פ"ד כט(2) 375, 383). הם אינם סובבים סביב תחושתו הסובייקטיבית של השופט, כפי שאינם מעוגנים בתחושתו הסובייקטיבית של הצד המבקש לפסול אותו. נקודת המוצא והנחת היסוד היא כי נדרשת הוכחה אובייקטיבית של אפשרות ממשית למשוא פנים בניהול המשפט (ראו: ע"פ 5/82 ח"כ אבו-חצירא נ' מדינת ישראל פ"ד לו(1) 247, 250; בג”ץ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון פ"ד מח(3)573). בנסיבות המקרה שלפני, לא מצאתי כי בהחזרת התיק לדיון בפני השופטת ברוש יש משום עילה לפסילתה. לדעתי אין בקביעותיה בדבר אמינות המשיב משום חריצת דין מוקדמת וקביעת תוצאות ההליך - בחזקת "משחק מכור" (ראו: בג"ץ 2148/94 לעיל). אין בהחלטות ובדברים שנאמרו - עילת פסלות מלישב בדין. חזקה על שופט מקצועי כי יוכל להתגבר על עמדות קודמות שהביע, ולעשות משפט צדק משהוחזר אליו הדיון. עם זאת, אין זה מקרה של אי פסילה עצמית אלא דווקא מקרה של פסילה עצמית, ועל כן יש לתת, ללא ספק, משקל להערכתו העצמית של השופט את המצב, שכן "לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון במשפט, להמנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן" (ע"א 4160/96 אורי שחר נ' יצחק מושונוב (טרם פורסם)). אך להתחשבות בעמדת השופט יש גבולות, שהרי הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן (ראו: ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן דוד
(טרם פורסם)). באחד המקרים ציינתי:
"השתחררות בלתי ראויה של השופט מהדיון במשפט פוגעת בהגינות המשפט, באמון הציבור וגוררת אחריה עיוות דין, באותה מידה כמו המשך דיון בעניין שמן הראוי הוא לשופט לפסול עצמו ממנו". (ע"פ 4160/96 הנ"ל).
כאמור לעיל, בנסיבות הענין לא התקיימה התשתית העובדתית הנדרשת להעלאת חשש ממשי למשוא פנים, ולא היה מקום לפסילה העצמית. לפיכך, הערעור מתקבל. הנני מחזיר את התיק לכב' השופטת ברוש להמשך הדיון.
ניתנה היום, ט"ז בשבט התשנ"ח
(12.2.98).
ה
נ ש י א
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97073810.
A01
/דז/