ע"פ 7386/02 בלאל עודה נ. מדינת ישראל

המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בירושלים, על-יסוד הודאתו, בעבירות של ניסיון לרצח ומתן אמצעים לביצוע פשע, ונגזרו עליו 18 שנות מאסר.

הערעור מופנה כנגד חומרת העונש, ובגדרו נטען, כי בית-המשפט המחוזי לא התחשב בנסיבות המקלות, ובמרכזן החרטה שהביע המערער.

לפי העובדות שבכתב האישום, שבהן הודה המערער, הוא השתתף בהנחת מטען-חבלה, מעשה שיזם מכרו – פעיל בחזית העממית לשחרור פלסטין – ובהיותו תושב ירושלים ניצל את יכולת התנועה החופשית בעיר להובלת מטען-החבלה, שהוטמן בתוך אבטיח, וכן מכשיר טלפון נייד, שנועד להפעיל את המטען. אמצעים אלה מסר המערער לאדם אחר – שותף למעשה, שאמור היה להפעיל את המטען – והסיע אדם זה לתחנה המרכזית בירושלים. אותו אדם עשה את שנצטווה, עלה לאוטובוס והניח את המטען, אך למרבה המזל לא הצליח להפעילו.

עוד הואשם המערער, באישום נפרד, כי על-פי בקשת חברו – חבר בחזית העממית – בדק הוא את מידת הנוכחות באחת המסעדות בעין-כרם, ומסר מידע למכרו, שתכנן לפוצץ מטען בתוך המסעדה ובעת הימלטות הסועדים אף לפוצץ מכונית תופת, שאמורה הייתה לחנות מחוץ למסעדה.

דומה בעינינו, כי תיאור המעשים האלה במדינתנו, שהיא כיום מוכת-פיגועים, מצדיק את הטלת העונש, שגם אם אינו קל הרי הוא הולם את המעשים. זאת, אף בהתחשב בחרטה ובנסיבות האישיות והמשפחתיות של המערער.

הערעור נדחה.