ע"פ 7407/07 רונן סמולנסקי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בחודש מרץ 2006 נעתר המערער להצעתו של אחד, חיים שיטרית, להצמיד מטען חבלה לרכב המשמש את אלי אריש, מתוך כוונה לפגוע בו. בתאריך 5.4.06, לפנות בוקר, יצאו המערער ושיטרית לבצע את זממם, ובעוד שיטרית משגיח מרחוק, ניגש המערער לרכב המטרה והצמיד לגחונו מטען חבלה שכלל 4 לבנות חבלה. לאחר זאת המשיכו השניים בנסיעה, כשברשותם שלט רחוק להפעלת המטען, אולם לא הרחק משם הם נעצרו על ידי שוטרים. בכתב-אישום מתוקן בעובדותיו הודה המערער נאמר, כי המערער הצמיד את המטען אף שלא חפץ כי הוא יתפוצץ, אולם גם " תוך שהוא יודע שקיים סיכוי סביר שהמטען יתפוצץ ". באישום נוסף שיוחס למערער נטען, כי בחיפוש שנערך במחסן ביתו נמצא אקדח, משתיק קול ושתי מחסניות מלאות בתחמושת, ובכל אלה הוא החזיק שלא כדין.

כאמור, הודה המערער בעובדות שיוחסו לו, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של ניסיון לחבול בחומר נפץ, ובהחזקת נשק ותחמושת שלא כדין, עבירות לפי סעיפים 330 ו-144 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בגין כל אלה נדון המערער ל-48 חודשי מאסר ו-9 חודשים מאסר על-תנאי. להשלמת התמונה נוסיף, כי שיטרית נדון למאסר של 7 שנים ו-9 חודשים.

המערער משיג בפנינו כנגד העונש שהושת עליו. נטען, כי הוא אדם בעל אופי חלש ונעדר שיקול דעת עצמאי, שבעת המקרה היה נתון להשפעתה של תרופה פסיכיאטרית אותה נטל. ועוד נטען, כי שיטרית, שכנו של המערער, ניצל את חסרונותיו של המערער עד שהוא היה מציית לכל מוצא פיו. לבסוף נטען, כי בימים שקדמו לביצוע העבירה, עשה המערער מאמצים להדיר רגליו ממנה, אולם שטרית לא הרפה ממנו.

לצורך הדיון נהיה מוכנים להניח, כי המערער פעל כפי שפעל עקב הלחץ ששטרית הפעיל עליו, ואנו מוכנים להוסיף ולהניח כי המערער קיווה שהמטען לא יתפוצץ. אולם גם כשכל אלה לנגד עינינו, לא ראינו מנוס מן המסקנה כי המערער חטא בעבירות אשר חומרתן מופלגת, שהרי הוא הודה כי ידע " שקיים סיכוי גבוה שהמטען יתפוצץ ". הנה כי כן, המערער נתן את ידו למעשה אשר עלול היה להסתיים בתוצאה קשה ביותר, ואף באובדן חיי אדם, הן של הקורבן המתוכנן והן של אחרים שלרוע מזלם היו נקלעים לזירה. בתקופה בה האלימות גואה ואינה יודעת עוד גבולות, אין מנוס מכליאתם של עבריינים דוגמת המערער, שהרי סכנתם לזולתם אינה טעונה עוד הוכחה. נוכח השקפתנו זו, לא מצאנו כי העונש אותו גזר בית המשפט המחוזי לוקה בחומרה יתרה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.