ע"פ 741/16אחמד שוויקי נ. המרכז לגביית קנסות

1.בפני ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 7.12.2015 (השופט הבכיר צ' סגל ) ומיום 25.1.2016 (השופט מ' יועד הכהן ) בעפ"ג 2183/10 שבהן נדחו בקשותיו של המערער לעיכוב ביצוע של תשלום קנס ומאסר חלף קנס.

עיקרי העובדות וההליכים עד כה

2.המערער הועמד לדין והורשע על-פי הודאתו בסדרה של עבירות כלכליות בת"פ 9709/08 בבית משפט השלום בירושלים ביום 2.2.2010 (השופט א' רון ). בית משפט השלום גזר על המערער מאסר בפועל לתקופה של 5 חודשים, מאסר על תנאי של 12 חודשים כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 במשך שנתיים וכן קנס בסך 5,000 שקל (או מאסר חלף קנס שאורכו 50 ימים). המדינה ערערה על קולת העונש, וביום 14.4.2010 בית המשפט המחוזי החליט להחמיר בעונשו של המערער והשית עליו עונש מאסר בפועל של 10 חודשים, וכן קנס בסך של 50,000 שקל (או מאסר חלף קנס שאורכו 5 חודשים), לצד עונש המאסר על תנאי שהושת עליו על-ידי בית משפט השלום (עפ"ג 2183-10, סגן הנשיא צ' סגל והשופטים מ' דרורי ו- מ' יועד הכהן ).

3.המערער נדרש לשלם את הקנס שהושת עליו כבר בשנת 2011. בתחילת שנת 2012, לאחר שהקנס לא שולם, הועבר הטיפול בגבייתו למרכז לגביית קנסות, הוא המשיב בהליך שבפני. חרף זאת, בכל התקופה שחלפה מאז המערער לא עשה כל פעולה לתשלום הקנס או חלקו. הוא אף לא פנה למשיב בבקשה לפריסת התשלומים. במשך הזמן, הוחל בביצוע פעולות מסוימות לאכיפה, ובהקשר זה הוטלו על רכושו של המערער עיקולים שונים, שהובילו למימוש רכוש שאפשר תשלום של חלק קטן מן הקנס (כ-3,000 שקל). לאחר שהמערער לא פרע את יתרת הקנס, החל המשיב בהליכים להוצאת פקודת מאסר חלף הקנס. בעת הזו עומד סכום הקנס, לרבות שיערוך וריבית פיגורים, על יותר מ-90,000 שקל.

4.חלק מן העובדות הנוגעות להליכים שננקטו על-ידי המשיב לשם גביית הקנס או מסירת התראה בטרם ביצוע צו המאסר שנויות במחלוקת בין הצדדים, כמפורט להלן.

5.לטענת המשיב, לאחר שגביית הקנס הועברה לטיפולו נשלחו למענו של המערער מספר דרישות לתשלום והומצאו לו התראות לפני נקיטת הליכים נגדו. בהקשר זה המשיב מצביע, בין השאר, על מכתב של "הודעה בטרם הוצאת פקודת מאסר חלף קנס" מיום 25.3.2015, שלגביו יש אישור מסירה חתום על-ידי אמו של המערער, וכן אישור של שליח על כך שהאם חתמה על אישור זה בפניו. לטענת המשיב, ביום 19.7.2015 נחתמה פקודת המאסר וביום 2.8.2015 היא נשלחה לביצוע על-ידי משטרת ישראל.

6.לעומת זאת, המערער טוען כי לא קיבל כל התראה, וכי נודע לו לראשונה על פקודת המאסר מפי השוטרים רק לאחר הוצאתה. כן טוען המערער כי חתימתה של אמו על אישור המסירה זויפה.

7.בעקבות הוצאתה של פקודת המאסר, בחודש נובמבר 2015, הגיש המערער בקשה דחופה לעיכוב הליכי מאסר, וכן לפריסת תשלום הקנס והפחתתו לסכום הקרן. בקשה זו נדחתה על-ידי השופט הבכיר סגל ביום 7.12.2015 בהחלטה קצרה שבה נאמר כך: "הבקשה נדחית. פקודת המאסר תיוותר על כנה, אלא אם כן ישלם המערער את מלוא קרן הקנס לא יאוחר מיום 21.12.2015". המערער לא שילם את סכום הקנס, ואף לא חלק ממנו, גם לאחר מכן, וביום 13.1.2016 הגיש בקשה נוספת לעיכוב ביצוע ולפריסת הקנס. ביום 21.1.2016 המערער נתפס והושם במאסר, ובו ביום הוא הגיש בקשה נוספת לעיכוב ביצוע ובכללה גם בקשה לשחררו על אתר מן המאסר. ביום 22.1.2016 הוגשה בקשה נוספת, רביעית במספר, על-ידי בא-כוחו הנוכחי של המערער במסגרתה התבקש, בנוסף לשחרורו של המערער, עיכוב ביצוע המאסר עד לעריכת דיון בעניינו. ביום 25.1.2016, לאחר שנערך דיון בעניינו של המערער בבית המשפט המחוזי, נדחו בקשותיו בהחלטת השופט יועד הכהן . בהחלטה זו נקבע כי הדרך הנכונה לתקוף את החלטתו של השופט הבכיר סגל מיום 7.12.2015 הייתה הגשת ערעור ולא פנייה נוספת לאותה ערכאה. באשר לטענה בדבר זיוף החתימה נקבע כי מן הראוי היה להציג לצורך כך ראשית ראיה מקצועית ולא להסתפק בתצהיר.

הטענות בערעור

8.הערעור דנן נסב על טענות בשני מישורים – הן לעניין ההליכים שננקטו בעניינו של המערער והן בעניין קשייו הכלכליים.

9.במישור ההליך, טוען המערער כי לא קיבל הודעה על הכוונה להוציא נגדו פקודת מאסר, וכי מבחינה זו נפגעו זכויותיו הדיוניות. הוא מצביע על כך שבהלכה בעניין גוסקוב (רע"פ 837/12 מדינת ישראל נ' גוסקוב (20.11.2012)) קבע בית משפט זה כי למי שהושת עליו קנס ולצידו מאסר חלף קנס קיימת זכות להגיש השגה על הכוונה לאוסרו במקרה שבו לא שילם את הקנס. בהקשר זה שב וטוען המערער כי הטענה בדבר זיוף החתימה של אמו נתמכה בתצהיר מטעמה, וכן כי היה על המשיב לשלוח את ההודעה על הכוונה להוציא את פקודת המאסר בשפה הערבית.

10.המערער מוסיף וטוען כי לפי סעיף 129א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ) ולפי הלכת גוסקוב היה על בית המשפט המחוזי לערוך דיון במעמד הצדדים טרם מאסרו. עוד הוא טוען כי היה על בית המשפט המחוזי לעמוד על יכולתו לשאת בתשלום הקנס ולבחון את אפשרות פריסתו.

11.לגופם של דברים, טוען המערער כי הוא סובל מחוסר כלכלי חמור, ולכן יש מקום להתחשב בו ולהחליט כעת על שחרורו ועל פריסת הקנס שבו הוא חייב. לחלופין, נטען כי יש מקום להורות על ריצוי מאסרו בדרך של עבודות שירות (בהפניה לע"פ 1100/91 מדינת ישראל נ' ג'עפרי , פ"ד מז(1) 418 (1993) (להלן: עניין

ג'עפרי )).

12.המשיב טוען כי יש לדחות את הערעור – הן בכל הנוגע לטענות הדיוניות והן לגופו.

13.מן ההיבט הדיוני, נטען כי אין ממש בטענתו של המערער לפיה ההודעה בדבר הוצאת פקודת המאסר לא נמסרה לו כדין, בשים לב לכך שאמו חתמה על אישור המסירה בנוכחותו של מוסר ההודעה, אשר אף ערך הצהרה ובה אימת את פרטי המסירה. בהקשר זה הטעים המשיב כי טענתו של המערער לפיה חתימתה של אמו זויפה הועלתה לראשונה רק לאחר מאסרו, וכי הוא אף לא הציג ראשית ראיה לכך שמדובר בזיוף. כן נטען כי אין לקבל את טענת המערער לפיה ההודעה לא נערכה בשפה הערבית, הן בשל כך שהיא הועלתה לראשונה, כך נטען, רק במסגרת הערעור והן משום שהיא עומדת בסתירה לטענתו כי ההודעה כלל לא נמסרה לאמו. עוד נטען בהקשר זה כי אמו של המערער חתמה על ההודעה בנוכחות מוסרה, אשר דובר את השפה הערבית. לבסוף, נטען כי ההודעה מילאה את ייעודה, והא ראיה שהמערער פעל לפיה והגיש השגה לבית המשפט המחוזי. באשר להחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 7.12.2015 נטען כי ניתן היה לתיתה אף ללא דיון בעל-פה. בהקשר זה הדגיש המשיב כי על-פי הלכת גוסקוב , אין משמעותה של ההשגה בחינה מחדש של עניינו של החייב, וכי הליך זה שמור למקרים שבהם יש בפי החייב טענה מיוחדת כגון טענה בדבר תשלום הקנס.

14.לגופו של עניין, המשיב טוען כי ממועד מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי חלפו כשש שנים, אשר במהלכן המערער לא עשה דבר כדי לשלם את הקנס או חלק ממנו, וכי במהלך תקופה זו היה המערער יכול לפנות למשיב בבקשה לפריסת התשלומים או להפחתת הפיגורים. המשיב טוען כי פניותיו של המערער לבית המשפט המחוזי הוגשו בשיהוי ניכר, מבלי לספק כל הסבר לכך, ומדגיש כי גם לאחר שניתנה לו ארכה על-ידי בית המשפט המחוזי המערער לא שילם ולו מקצת מהקנס, אף לא לפי יכולותיו. על-כן, לטענת המשיב, אין מקום להיעתר לבקשה.

15.עוד טוען המשיב כי אין זה המקרה המצדיק להורות על ריצוי המאסר בדרך של עבודות שירות. לשיטתו, יש לנקוט באפשרות זו במקרים חריגים, וממילא אין לנקוט בה במקרים שבהם הוצא צו המאסר, כבעניינו של המערער. המשיב מוסיף וטוען כי כאשר עסקינן בעבירות כלכליות, כבמקרה דנן, המרת הקנס במאסר שירוצה על דרך של עבודות שירות תהפוך את המאסר חלף קנס ל"אות מתה".

16.לבסוף, המשיב טוען כי באפשרותו של המערער להשתחרר ממאסרו אם ישלם את קרן הקנס (בקיזוז ימי המאסר שריצה מסכום החוב), וכי לאחר תשלום הקרן יוכל לפנות למשיב לפריסת יתרת הפיגורים בבקשה מתאימה.

דיון והכרעה

17.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים השתכנעתי כי דין הערעור להידחות.

18.סעיף 129א(ג) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי ניתן להוציא צו מאסר חלף קנס שלא בנוכחות החייב או סניגורו, ובלבד שהצו לא יבוצע בטרם הומצאה לחייב התראה בכתב על כך לפחות 14 ימים מראש. בהמשך לכך, לחייב אשר הוצא נגדו צו מאסר חלף קנס עומדת אפשרות להשיג על ההחלטה להוציא צו כאמור לבית המשפט, וזאת במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע (סעיף 87 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עניין גוסקוב , בפסקה ל"ו).

19.בענייננו, המשיב הניח בסיס לטענותיו כי נקט בפעולות להביא לידיעתו של המערער את הכוונה להוציא נגדו צו מאסר חלף קנס. טענתו של המערער באשר לזיוף חתימתה של האם נטענה בעלמא, ולכאורה לא נמצא לה יסוד. כמו כן, אין חולק על כך שבסופו של דבר המערער פנה לבית המשפט המחוזי, אשר נתן למערער פרק זמן נוסף להסדיר את חובו. במצב דברים זה נדמה שאין לקבל את טענתו של המערער כי נשללה זכותו להגיש השגה על הכוונה להטיל עליו מאסר. בנסיבות אלה, אף אין בטענה באשר לשפה שבה נמסרה ההודעה כדי לשנות ממסקנה זו. זאת, מבלי לגרוע מהחשיבות הטמונה בקיומם של טפסים רשמיים גם בשפה הערבית, ולא כל שכן כאשר מדובר בהודעות בעלות אופי רשמי שיש להן השפעה ממשית על זכויות נמעניהן. העניין אינו בפני, ולכן לא אדרש אליו, אלא רק אוסיף – למעלה מן הצורך – כי טוב יעשו הרשויות אם יפעלו להרחבת המצאי של הטפסים הרלוונטיים גם בשפה הערבית, ככל שאלו לא קיימים (ראו והשוו: רע"פ 718/12 ואיל נ' מדינת ישראל (4.4.2012)).

20.אף אין לקבל את טענתו של המערער כי היה על בית המשפט המחוזי לערוך דיון בעל-פה בהשגה שהגיש. כפי שקבע בית משפט זה בעניין גוסקוב , אין חובה לערוך דיון במעמד הצדדים בהשגה על החלטה להוציא צו מאסר חלף קנס, אם כי בית המשפט רשאי לקיים דיון כאמור במקרים המתאימים (שם, בפסקאות ל"ג-ל"ה).

21.לגופם של דברים, לא מיותר לחזור ולהזכיר כי המערער לא עשה כל פעולה רצונית לתשלום הקנס או חלקו, וזאת במשך שנים ארוכות. למעשה, בית המשפט המחוזי אפשר למערער פרק זמן נוסף לשלם את הקנס (הגם שדחה את הבקשה לפריסתו), אך גם בפרק זמן זה המערער לא נקט בפעולה כלשהי להסדרת החוב, ועל כן אין לו אלא להלין על עצמו.

22.איני סבורה כי זה המקרה המתאים להורות על ריצויו של המאסר חלף קנס על דרך של עבודות שירות. אכן, ייתכנו מקרים שבהם יהיה זה מוצדק לנקוט בדרך זו (ראו: עניין ג'עפרי ), אך מקרה זה אינו נמנה על מקרים אלו. פרק הזמן הארוך שבו נמנע המערער מלשלם את הקנס, גם לאחר שניתנה לו ארכה לצורך זה, מעיד על כך שאין די בביצוע המאסר על דרך של עבודות שירות כדי לדרבן אותו לשלם את הקנס. נדמה, כפי שעולה מהשתלשלות העניינים עד כה, כי דווקא חרב המאסר היא שהובילה את המערער לנקוט בפעולות שונות, הגם שהקנס טרם שולם על-ידו.

23.לבסוף, כפי שציין בצדק בא-כוח המשיב, בפני המערער פתוחה הדרך להשתחרר ממאסר על-ידי תשלום הקנס, כאשר גם תשלום חלק ממנו יקצר את תקופת מאסרו (ראו: סעיף 71(ד) לחוק העונשין).

24.סוף דבר: הערעור נדחה.