ע"פ 7415/05 פלוני נ. מדינת ישראל

1.העורר הורשע על-ידי בית משפט השלום בנצרת ( כבוד השופטת כ' רוטפלד-האפט ) בביצוע עבירות של תקיפה לפי סעיף 379 וסעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין תשל"ז - 1977. זאת, לאחר שהודה כי בעקבות ויכוח שהתפתח בינו לבין אשתו ואם ארבעת ילדיו (להלן: המתלוננת ) דחף את המתלוננת עד שנפלה ונחבטה בשולחן ברזל. כמו כן, הודה העורר כי במהלך השנים בהן היה נשוי למתלוננת דחף אותה במספר הזדמנויות. בשל האירוע הראשון נגרמה למתלוננת רגישות והגבלה בכיפוף מרפק ימין. לאור הודאת העורר בעובדות כתב האישום המתוקן, הרשיע אותו בית משפט השלום בעבירות המפורטות בו. אשר לגזר הדין, הוסכם בין הצדדים, כי עובר להחלטת בית המשפט יתקבל בעניינו של העורר תסקיר שירות מבחן, אשר לא יהיה בו כדי לחייב את הצדדים בעמדתם לעניין העונש. שירות המבחן, מצידו, נמנע מהמלצה טיפולית בעניינו של הנאשם לאחר שהעריך, כי לא יוכל להיתרם ממעורבות טיפולית של השירות. בית משפט השלום גזר את דינו של המערער לשמונה חודשי מאסר בפועל החל מיום מתן פסק הדין; שישה חודשי מאסר מותנה לתקופה של שלוש שנים; קנס בסך של 2,000 ש"ח או חודשיים מאסר תמורתו וכן פיצוי למתלוננת בסך של 10,000 ש"ח. בית משפט השלום דחה את בקשת העורר לעכב את ביצוע פסק הדין מחשש לשלומה של המתלוננת ולאור טיעוני המשיבה:

"בשים לב מיוחד לכך שכעת נשלח הנאשם למאסר בעקבות תלונת המתלוננת ומתוך כך גובר החשש לביטחון המתלוננת, בשים לב גם לטיעוני המאשימה לא מצאתי מקום לעכב את הביצוע והבקשה נדחית."

3.העורר השיג על החלטת בית משפט השלום בפני בית המשפט המחוזי. לנוכח דחיפות הבקשה ובהיעדר קבלת תגובת המשיבה, עיכב בית המשפט המחוזי ( כבוד השופט ה' חט'יב ) את ביצוע גזר הדין עד למתן החלטה בבקשה שתינתן לאחר קבלת תגובת המשיבה. לאחר שנתקבלה תגובת המדינה, דחה בית המשפט המחוזי ( כבוד השופט ז' הווארי ) את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, אך ראה להעיר, כדלקמן:

"הערעורים בבית משפט זה נשמעים במהירות ותוך תקופה קצרה מאז הגשתם, בכל מקרה הערעור יישמע לפני שתחלוף מחצית תקופת המעצר שנגזרה על המבקש."

4.העורר משיג בפנינו על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את עיכוב ביצוע פסק הדין. לדבריו, בית המשפט קמא טעה "טעות חמורה" כלשונו עת קבע כי העורר מורשע בתקיפה חבלנית, שעה שבכתב האישום המתוקן מואשם העורר אך בתקיפה בנסיבות מחמירות. לטענת העורר, בית המשפט המחוזי שגה בהתעלמו מטעות זו. בנוסף, מביע העורר תמיהה בטענותיו על שהפרקליטות נמנעה, אף היא, מלהודות בטעותו של בית המשפט. כמו כן, סבור העורר, כי היה על בית המשפט קמא להתייחס הן לעובדה שלעורר אין כל עבר פלילי והן לכך שהעורר הודה מיד בכתב האישום המתוקן. לטענת העורר, העונש הראוי במקרים כגון דא הנו מאסר על תנאי והתחייבות כפי שנעשה – כך לטענתו – "במאות מקרים דומים ואך חמורים מכך". העורר סבור, כי בדחיית עיכוב הביצוע מתייתר כל הליך הערעור ומסוכלת כוונת המחוקק. כמו כן, מוסיף העורר, כי בנסיבות הקיימות החלטתו של בית המשפט המחוזי פוגעת פגיעה בלתי מידתית בחירותו של העורר. הוא מדגיש כי הוא שוחרר ממעצרו בתקופת הביניים עד להחלטת בית-המשפט המחוזי , והדבר מעיד עליו, כך הוא טוען כי אין נשקפת ממנו סכנה לבני-משפחתו וכי המדובר באדם נורמטיבי.

5.תשובת המדינה מאשרת, כי אכן נפלה טעות בפתח גזר-הדין, אבל הכתוב מלמד, לדעתה, כי בית-המשפט לא טעה באשר לעובדות בהן הורשע העורר. הענישה, כך היא מציינת, היא פועל יוצא של העובדות ולא של הוראת החוק שאוזכרה בגזר-הדין. היא מדגישה את החשש לגורלה של האישה, כפי שהביע בית-המשפט לאחר מתן גזר-הדין וסבורה כי זו הערכאה שהיו לה הכלים להעריך את מצב הדברים. הערעור עצמו אמור להישמע, לפי הערכתה, כבר בחודש ספטמבר.

דין הערר להידחות.

אכן, בפתח גזר-הדין תיאר בית-המשפט את תוצאת החבלה הממשית שנמחקה מכתב-האישום המתוקן, אך גם העבירות בהן נמצא המערער אשם הן עבירות חמורות, ואין לומר, בשום פנים, שקיים חשש ממשי כי תחילת ריצוי עונש המאסר תגרום לכך שבסופו של יום עשוי העורר לרצות תקופת מאסר ארוכה יותר מזו שתיגזר עליו אם יתקבל הערעור.

בנסיבות אלה ומן הטעמים האחרים המוזכרים בהחלטת בית-המשפט השלום ובהחלטת בית-המשפט המחוזי נדחה הערר.