ע"פ 7425/02 לטיף אבו לטיף נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען, כי המערער חבר לשניים מאחיו - עלאא ולואי אבו לטיף, לייבא סמים וזהב מלבנון לישראל, תוך שיתוף פעולה עם סוחר סמים לבנוני שפעל בשליחות ארגון חיזבאללה. העסקה הראשונה בוצעה בחודשים אפריל-מאי 2001, ומשהובאו החבילות שנזרקו מעבר לגדר הגבול לביתו של המערער, התברר שהן כללו 2 אקדחים שאחד מהם היה מצויד במשתיק קול. באותם ימים בוצעה עסקה נוספת בשיטה דומה, והפעם כללו החבילות שהובאו לביתו של המערער 2 ק"ג הירואין, 5 ק"ג חשיש, וכן 3-4 רובים מסוג M-16 , 4 מטעני חבלה, מרגמה ושני אקדחים. בשיחה טלפונית שקיימו המערער ואחד מאחיו עם הסוכן הלבנוני, הם הביעו את תרעומתם על כך שלמשלוחים הוגנב אמל"ח, ובהמשך הוטמן האמל"ח במקום כלשהו מחוץ לכפר ראמה. בכתב האישום נטען עוד, כי המערער הוסיף לקיים קשר טלפוני עם הסוכן הלבנוני, אך על המשיבה היה מוסכם כי הוא לא התכוון להעביר את הנשק לאחר כדרישת הלבנוני, ומטרתו היתה אחת - להוציא מהלבנוני כספים נוספים.

בגין כל אלה ייחסה המשיבה למערער עבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, וכן החזקת נשק שלא כדין. המערער הודה בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום, ובמסגרת הסדר טיעון עתרה המשיבה לעונש מאסר שלא יעלה על 5 שנים, בעוד שההגנה היתה רשאית לעתור בפני בית המשפט להסתפק בתקופת מאסר שתהיה זהה לתקופת מעצרו של המערער עד אז.

לאחר ששקל את טענות הצדדים והראיות שהובאו בפניו, גזר בית המשפט למערער 4 שנות מאסר ו-3 שנים מאסר על תנאי. משסבר המערער כי העונש החמיר עמו, הוא פנה לערכאתנו, ובא-כוחו הטיל את יהבו על הטענה לפיה סטה בית משפט קמא מהכלל בדבר האחידות בענישה. על פי השקפה זו, ראוי היה לגזור למערער את העונש שנגזר לאחיו (שנתיים מאסר בפועל), הואיל וחלקם בפרשה זהה. לכך התנגדה המשיבה, וטענתה התקבלה על דעתו של בית המשפט המחוזי אשר קבע כי חלקו של המערער בפרשה גדול מזה של אחיו. ואכן, לקביעה זו יש בסיס, הואיל ומתוך העובדות בהן הודה המערער עולה כי בניגוד ללואי, הוא הוסיף לקיים קשר עם הסוכן הלבנוני (ראה סעיף 20 לכתב האישום). אך לא עניין זה לבדו עומד לחובת המערער, הואיל ונדמה כי טיעונו של בא-כוחו מתעלם מהעובדה ששולחו חטא גם בעבירות מתחום הסמים, ואת העניין הזה אנו טורחים להדגיש הואיל ובחודש יוני 1996 הוא נדון על עבירה מאותו סוג ל-4 שנות מאסר. חזרתו של המערער לחיי פשע זמן כה קצר לאחר ששוחרר ממאסר קודם, מלמדת על מסוכנותו ועל כך שהוא לא למד את הלקח הנדרש, ונדמה כי אין צורך לחזור ולהדגיש את חומרתן של עבירות הסמים ואת הנזק הכרוך בהן לציבור.

לפיכך, לא ראינו מקום להתערב בעונשו של המערער, ולא נסתיר את דעתנו כי לא זו בלבד שבעונש זה אין לגלות פן של חומרה, נהפוך הוא, העונש נוטה לקולא, ואפשר שהדבר נבע מכך שאמל"ח נתפס, ולמערער לא היתה כוונה להעבירו לאחר.

הערעור נדחה.