ע"פ 7438/08 רבז מיכאל יגודייה נ. מדינת ישראל

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.

לפנינו ערעור הנאשם על הרשעתו ועל גזר הדין שהושת עליו בידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ד. אבניאלי) ביום 12.6.08.

2.

המערער הואשם בעבירות של סחיטה בכח, סחיטה באיומים, גרימת חבלה חמורה, ותקיפה בנסיבות מחמירות.

על פי עובדות האישום, ביום 28.11.07 בשעות הערב, פגשו המערער ואחד אלברט, את המתלונן ובחור נוסף, איגור. המערער החליט לסחוט מהמתלונן סכום כסף באמצעות שימוש בכח ואיומים. לשם כך, ביקש לשוחח עמו, והאשימו כי דיבר סרה אודותיו. בעקבות זאת, תקפו המערער ואלברט את המתלונן, חבטו בו באגרופים עד שנפל ארצה, ואז בעט בו המערער בצלעותיו ובבטנו. המערער ואלברט היכו גם את איגור בגבו. לאחר מכן, הקים המערער את המתלונן מהקרקע ודרש ממנו פיצוי בסך 3,000 ₪ בשל כך שדיבר בו סרה. המתלונן סירב, ואז איים עליו המערער באומרו כי אם לא ישלם, יקרא לאחרים ומצבו יהיה יותר גרוע. בעקבות איומים אלה, הלך המתלונן עם המערער לבנק ושם משך המתלונן סכום של 2,000 ₪ מחשבונו, והעבירו לידי המערער. בעקבות התקיפה, הופנה המתלונן לבית חולים, שם אובחן כמי שסובל משטפי דם בפניו, מנפיחות בעצמות הלחיים, שבר בעצמות הפנים וחוסר תחושה סביב העין. על ארועים אלה הואשם המערער בעבירות שפורטו לעיל.

3.

במשפט, הכחיש המערער את המיוחס לו, אך בית המשפט קבע את אשמתו על סמך מכלול הראיות שהובאו בפניו. בהכרעת הדין נקבע כי הוכח ארוע האלימות כלפי המתלונן, וזאת על פי עדויותיהם של המערער עצמו, המתלונן ואלברט. בית המשפט ציין כי המערער עצמו לא חלק על העובדה כי ויכוח בינו לבין המתלונן גלש לפסים של אלימות פיסית. המתלונן מצידו הציג עמדה עיקבית ביחס לארועי האלימות. מספר ימים לאחר הארוע, פנה המתלונן לרופא המשפחה והתלונן על כאבים במקומות שונים בגופו שבהם הוכה על ידי המערער ואלברט. הרופא קבע ממצאים שבעקבותיהם הופנה המתלונן לחדר מיון בבית חולים. גרסת המתלונן לענין התקיפה נמצאה אמינה בעיני בית המשפט, ולפיה אלברט היכה אותו בפנים, ואילו המערער בעט בצלעותיו בעודו שוכב על הקרקע – מכות אשר גרמו למתלונן לחבלות, ולאשפוזו בבית חולים. בית המשפט דחה את גרסות המערער ואלברט ביחס לארוע האלימות.

אשר לארוע הסחיטה, המתלונן מסר בהודעותיו כי ניגש עם המערער לבנק, ומשך מחשבונו 2,000 ₪ ומסרם למערער. הוא המשיך והעיד כי לאחר מכן לווה משכן 1,000 ₪ נוספים, ומסר גם אותם למערער כדי לספק את מלוא דרישתו. בית המשפט קיבל את הגרסה ביחס למשיכת 2,000 ₪ מחשבון הבנק – שלכך היו גם הוכחות אובייקטיביות. אשר להלוואה מהשכן ולהעברת 1,000 ₪ נוספים מהמתלונן למערער,

בענין זה סבר בית המשפט כי המתלונן הציג גרסה שיקרית. לגישתו, יש מקום להפריד בין חלקי עדותו של המתלונן, ולקבל את החלק הנוגע להעברת 2,000 ₪ לידי המערער בבנק, שלגביו ישנה תמיכה בראיות אובייקטיביות המחזקות את גרסת המתלונן. לא כן ביחס לתשלום 1,000 הש"ח הנותרים, שלגביהם מצא בית המשפט את עדות המתלונן בלתי אמינה. על יסוד כל אלה, הורשע המערער בעבירות של סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, וגרימת חבלה חמורה. הוא זוכה מחמת הספק מעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות שיוחסה לתקיפתו של איגור, שכן לא הוכח מי חבט באיגור וגרם לאיבוד הכרתו.

4.

בשיקולי הענישה ראה בית המשפט את מוקד הענין בעבירות המתייחסות למעשי הסחיטה באיומים. הוא קבע, כי עבירות אלה בוצעו תוך נקיטת אמצעי אלימות והפחדה מצד המערער כלפי המתלונן, אשר הטיל את מוראו על המתלונן גם בעת הדיונים במשפט.

בגזירת הדין, נתן בית המשפט את דעתו לעברו הפלילי של המערער, ולכך שהיה מעורב בביצוע עבירות חמורות שונות בין השנים 1992 ועד 2003, וריצה עונשי מאסר. עברו הפלילי העשיר של המערער נימנה כשנה מאז עלייתו של המערער לארץ, ומשמעות הדבר היא כי בחר בדרך הפשיעה, והתמיד בכך עד לאחרונה. ברקע עבריינותו של המערער מצוי גם שימוש בסמים. לאור השיקולים האמורים, גזר בית המשפט על המערער עונש מאסר של 4 שנים, וכן עונש מאסר על תנאי של שלוש שנים, פיצוי כספי למתלונן בסך 7,500 ₪, וקנס כספי בסך 1,000 ₪.

5.

המערער מפנה את ערעורו הן לענין ההרשעה והן לענין העונש. אשר להרשעה, טוענת באת כוחו כי מ דובר

בגרסה מול גרסה, כאשר עדות המתלונן היא עדות יחידה, ולא הוצגו כל ראיות לתמיכה בה. לפיכך, ועל פי טענתה, לא היה מקום להסתמך על עדות המתלונן, ולקבוע על פיה את אחריות המערער.

אשר לעונש, נטען כי מ דובר

בעונש כבד ביחס לעבירות שנעברו. כן נטען, כי אמו של המערער חולה, והוא היחידי היכול לסייע לה.

6.

ב"כ המדינה טענה לענין ההרשעה כי יש לדחות את הערעור, למעט בנקודה אחת שבעניינה מסכימה התביעה כי חלה טעות בפסק הדין. לעמדת המדינה, המערער הורשע בטעות בעבירה של חבלה חמורה, שכן לא היו ראיות לכך שאת החבלות בגופו של המתלונן גרם המערער ולא אלברט. המדינה בקשה, אפוא, לזכות את המערער מעבירה של גרימת חבלה חמורה, ולהרשיעו במקום זאת בעבירה של תקיפה.

אשר לעונש, נטען על ידי המדינה כי אמנם זיכוי המערער מעבירת חבלה חמורה והרשעתו בתקיפה עשוי להתבטא בהפחתה מסוימת בעונש שנגזר עליו, אך יש, בכל מקרה, לראות את מוקד עניין זה בעבירות הסחיטה באיומים אשר פגעו פגיעה קשה במתלונן. עברו הפלילי של המערער גם הוא צריך לשקול לחומרה רבה, ועל הענישה להעביר מסר של הרתעה כלפי המערער מפני חזרה לפשיעה המאפיינת את התנהלותו ודרך חייו מאז הגיע לישראל.

7.

למעט בענין ההרשעה בעבירה של חבלה חמורה, הרשעתו של המערער עומדת על קרקע מוצקה, ואין מקום להתערב בה ולשנותה. הראיות מצביעות בבירור על מעשי האלימות שביצע המערער במתלונן, והן נסמכות בענין זה לא רק על עדות המתלונן עצמו, שנמצאה אמינה ועיקבית, אלא גם על אינדיקציות בעדות המערער עצמו, ובעיקר על הממצאים הרפואיים הברורים, המחזקים חיזוק ניכר את גרסתו של המתלונן.

יחד עם זאת, המדינה בהגינותה ציינה כי לא היו ראיות ישירות הקושרות את המערער לביצוע עבירה של חבלה חמורה במתלונן, ולכן אנו מחליטים לבטל את הרשעת המערער בעבירה זו, ולהרשיעו בעבירת תקיפה במקומה.

אשר לארוע הסחיטה, גם כאן יש לקבל את ניתוח הראיות על ידי בית המשפט אשר ראה להפריד בין הארוע הקשור בתשלום 2,000 ₪ למערער, שלגביו ניתן לעדות המתלונן חיזוק אובייקטיבי במסמכי הבנק, והיתה ראייה כי המערער נתלווה למתלונן בלכתו אל הבנק למשוך את הכסף לבין עדות המתלונן ביחס ל-1,000 הש"ח הנותרים שלגביהם מצא כי גרסת המתלונן היתה שיקרית. אין מקום להתערב בפיצול זה שעשה בית המשפט בין חלקי העדות של המתלונן, ואבחנתו בין חלקיה האמינים של הגרסה לבין חלקיה השיקריים, הנעשית לא אחת במסגרת הערכת עדויות.

לאור האמור, אין מקום להתערב בהרשעה, למעט ביטול הרשעת המערער בעבירה של חבלה חמורה, והרשעתו בעבירה של תקיפה במקומה.

8.

אשר לעונש – שילובם של מעשי אלימות ביחד עם מעשי סחיטה באיומים מצדיקים ענישה מחמירה של המערער בנסיבות ענין זה. תופעת השימוש בכח ובאלימות, ובאמצעי הפחדה שונים אחרים לצורך סחיטת כספים מהזולת הולכת ומתרחבת בשנים האחרונות ומקבלת ביטויים שונים בהקשרים שונים. תופעה זו מחייבת נקיטת גישה עונשית מחמירה. ניצולו של אדם חסר הגנה למטרת סחיטת כספים ממנו בדרך של איומי הפחדה ופגיעה אלימה בו מחייב הטלת אמצעי ענישה הרתעתיים, שיהא בהם כדי להשפיע על שירושה של התופעה האמורה, ההולכת ומתרחבת והפכה אף מסימני היכר של פעילות ארגוני פשיעה.

המערער בענייננו הינו בעל עבר פלילי

עשיר בעבירות רציניות, ומאז עלותו לישראל הוא בא ויוצא בשערי הכלא. נראה, כי גם ענישה קשה אינה מרתיעה אותו, והוא חוזר לסורו ואינו מרפה. בנסיבות ענין זה, חברו שני מעשים פליליים עיקריים זה עם זה, שכל אחד מהם ראוי בנפרד לענישה מחמירה – התקיפה האלימה אשר פגעה במתלונן בגופו, ומעשה הסחיטה באיומים, אשר לא רק הביא לגזילת כספו של המתלונן

אלא גם פגע בו פגיעה נפשית ממשית על דרך הפחדתו והטלת אימה עליו, אשר ניכרה בו גם בעת הדיונים במשפט.

9.

הענישה שבית המשפט הטיל על המערער היא מידתית, ולא היה מקום להתערב בה אלמלא הוחלפה הרשעת המערער בעבירת גרימת חבלה חמורה, בהרשעה בעבירת תקיפה. מהלך זה מצדיק הקלת-מה בענישה, אשר תבטא את השוני שחל בחומרת העבירות בהן הורשע המערער.

10.

לאור האמור, אנו קובעים כי הערעור יתקבל בחלקו במובנים הבאים:

לענין ההרשעה – הערעור מתקבל בהסכמת המדינה במובן זה שהרשעת המערער בעבירה של גרימת חבלה חמורה תבוטל, ובמקומה יורשע המערער בעבירה של תקיפה, בניגוד לסעיף 379 לחוק העונשין. שאר חלקי ההרשעה יעמדו בעינם.

לענין העונש – לאור השינוי שחל בהרשעה, יופחת עונש המאסר שהוטל על המערער ויועמד על ½ 3 שנות מאסר במקום 4 שנות מאסר שהוטלו עליו בגזר הדין. כמו כן, עונש המאסר על תנאי יועמד על שנתיים במקום העונש שנקבע בגזר הדין, והתנאי הוא שהמערער לא יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירה מסוג העבירות בהן הורשע בהליך זה. שאר פרטי העונש יעמדו בעינם.