ע"פ 7472/10 איאד צברה נ. מדינת ישראל

השופטת מ' נאור :

ערעור על חומרת העונש שהטיל בית המשפט המחוזי (השופטות ר' אבידע ו-ח' סלוטקי, השופט מ' לוי) על המערער, לאחר שהורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות הסתננות ובקשירת קשר לפשע.

רקע עובדתי ודיוני

1.

כתב האישום המתוקן, אשר בעובדותיו הודה המערער במסגרת הסדר טיעון, ייחס למערער שני אישומים, ובהם עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירת הסתננות לפי סעיף 2 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסתננות ); עבירת סיוע להסתננות מזוינת לפי סעיף 4 לחוק ההסתננות וסעיף 31 לחוק העונשין.

2.

על פי האישום הראשון , המערער הוא תושב רצועת עזה, ומעולם לא היה בידו היתר כניסה לישראל. במהלך שנת 2006, פנה אל המערער אדם בשם נידאל, שהציע למערער לקחת חלק בביצוע פיגוע בתחומי מדינת ישראל, באמצעות מטען נפץ, לאחר שיסתננו לתחומי המדינה. הפיגוע נועד להתבצע מטעם ארגון חמא"ס, אשר הוכרז כארגון טרור על ידי ממשלת ישראל וכהתאחדות בלתי מותרת על ידי שר הביטחון. המערער הסכים להצעתו של נידאל. כעבור מספר ימים הצטרף המערער לנידאל, ויחד חצו את הגבול מרצועת עזה למצרים, כשבחזקתו של נידאל מטען חבלה. בהמשך הסתננו המערער, אדם נוסף בשם עווני ונידאל, שנשא על גופו את מטען החבלה, ממצרים לתחומי ישראל, בעזרת בדואים להם שילם נידאל מכספו. לאחר חציית הגבול לישראל, אסף את השלושה אדם מקומי, אשר הסיעם לאזור חקלאי בעיר טירה, שם הסתיר נידאל את מטען החבלה. בהמשך יצא המערער לקלקיליה, ונידאל פנה לטול כרם. הם סיכמו ביניהם שיעמדו בקשר בנוגע לביצוע הפיגוע. כחודש לאחר מכן נפגשו המערער ונידאל בטירה, והמערער ביקש מנידאל שלא לבצע את הפיגוע. נידאל הסכים. המערער עצמו נשאר בתחומי מדינת ישראל כשלוש שנים, עד למעצרו וגירושו לתחומי רצועת עזה בחודש פברואר 2009.

על פי האישום השני , לאחר גירושו לרצועת עזה ובמהלך חודש אוגוסט 2009, יזם המערער עם שניים אחרים, ויסאם וג'יהאד, להסתנן מרצועת עזה לתחומי מדינת ישראל. המערער פנה לאדם נוסף וסיכם עימו שהוא יסייע להם בביצוע ההסתננות.

המערער והאחרים ביקשו לעבור מרצועת עזה למצרים דרך מנהרה, ובהמשך להסתנן ממצרים לישראל. האחרים עברו למצרים דרך המנהרה, אך המערער, עקב סכסוך עם בעל המנהרה, הגיע לצד המצרי בגפו רק כעבור מספר ימים. בהמשך, חצו המערער והאחרים את גדר הגבול ממצרים לתחומי מדינת ישראל, בסיועו של מבריח לו שילמו 2,400 דולר. סמוך לאחר חציית הגדר, נעצרו השלושה על ידי כוחות הביטחון.

3.

הצדדים הגיעו להסדר טיעון לפיו יודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן ויורשע, והצדדים יוכלו לטעון לעונש באופן חופשי. בית המשפט קיבל את ההסדר והרשיע את המערער על סמך הודאתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן. הדיון נדחה לשמיעת הטיעונים לעונש.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

4.

בית המשפט המחוזי קבע כי עבירות ההסתננות הן עבירות חמורות, ובפרט נודעת חומרה להסתננות מזוינת. אומנם, כך נקבע, לא היה זה המערער שהחזיק במטען החבלה, אך, חמורה דיה העובדה שהוא הסכים להצטרף לנידאל ולבצע באמצעות המטען פיגוע בתחומי מדינת ישראל. בית המשפט שקל לחומרא גם את עברו הפלילי המכביד של המערער. לקולא, נשקלה חרטת המערער והודאתו במיוחס לו. כן נשקלו לקולא העובדה שהמערער לא היה זה שיזם את ביצוע העבירות והצלחתו של המערער להניא את נידאל מלבצע את הפיגוע המתוכנן. נוכח האמור, הטיל בית המשפט המחוזי על המערער חמש וחצי שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. בנוסף, הוטלו על המערער 24 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו.

הערעור

5.

המערער הלין על אורך המאסר בפועל שהטיל עליו בית המשפט המחוזי. לדידו, מדובר בתקופה ארוכה, העולה על הדרוש בנסיבות העניין, הן נוכח נסיבות ביצוע העבירות בהן הודה והן נוכח נסיבותיו האישיות. באשר לנסיבות ביצוע העבירות, טען המערער כי בית המשפט המחוזי לא נתן די משקל לכך שחלקו של המערער בקשר לביצוע הפיגוע היה מזערי, וכי העונש שהוטל עליו חורג מרמת הענישה הראויה. באשר לנסיבותיו האישיות של המערער, נטען כי היה מקום לתת משקל רב יותר לכך שהמערער התחרט ומנע את ביצוע הפיגוע, וכי סיכול יוזמת ארגון חמא"ס לבצע פיגוע בשטחה של מדינת ישראל הציב את המערער בסכנת חיים. המערער הוסיף וטען כי מניעת הפיגוע מוכיחה כי אין לו רצון לפגוע במדינת ישראל. עוד נטען כי לא ניתן די משקל לכך שהמערער לקח אחריות והודה במעשים שיוחסו לו. לאור האמור, ביקש המערער כי נפחית מעונש המאסר שהוטל עליו באופן ממשי.

6.

המדינה מבקשת להשאיר את גזר דינו של בית המשפט המחוזי על כנו.

דיון והכרעה

7.

שקלנו בכובד ראש את טענות בא כוח המערער, שעשה עבור המערער את כל שניתן היה לעשות. אין ספק בעיננו כי יש לתת משקל לחרטתו של המערער ולכך שהמערער שכנע את נידאל להימנע מן הפיגוע. גם בית המשפט המחוזי עמד על כך בציינו כי "אין ספק שיש ליתן משקל לזכות הנאשם לחרטתו של הנאשם ולהצלחתו להניא את נידאל מביצוע הפיגוע" (פסקה 6 לגזר הדין). עם זאת, נראה לנו כי ניתן משקל הולם לכך בגזר הדין. בנסיבות אחרות ראוי היה להטיל על המערער עונש חמור בהרבה על מעשיו. אין לשכוח גם כי המערער שהה בארץ שהות ארוכה שלא כדין, גורש לרצועת עזה,

ומשם הסתנן לישראל פעם נוספת.

8.

אנו דוחים את הערעור.