ע"פ 748/04 אחמד סכחפי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

ניסים באשי (להלן: המנוח) עסק בהמרה והלוואה של כספים. במהלך שנת 2002 הוא הלווה למערער סכום של 25 אלף ש"ח, וקיבל לידיו המחאות שנמשכו על ידי בנו של המערער. דא עקא, אותן המחאות לא כובדו על ידי הבנק, ובעקבות כך שקל המנוח לפתוח בהליכי גבייה באמצעות ההוצאה לפועל. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי בתאריך 9.2.03, בשעת בוקר, הגיע המנוח למכבסה שניהל המערער ברחוב יהודה המכבי בתל-אביב, ו"במהלך נסיבות שלא נתבררו, מבלי שקדמה לכך כל התנגדות מצד המנוח, תקף [ המערער ] את המנוח בכך שהלם בו בחוזקה, תוך הפעלת כוח רב, על פלג גופו העליון של המנוח, לרבות הפעלת לחץ על בית החזה".

כתוצאה מאותה תקיפה מצא המנוח את מותו, ובדיקה שנערכה העלתה כי המוות נגרם כתוצאה מאיבוד דם פנימי רב שנבע מקרע בווריד תת בריחי שמאלי עם שברי ריסוק בעצמות הבריח, הזרוע השמאלית ובעקרומיון של עצם השכם משמאל, עם דימום תת עורי עמוק בצוואר ובבית החזה בחצי העליון". בנוסף נגרמו למנוח שברים בגוף חולייה צווארית, ושברים בצלעות ובעצם החזה (ראו סעיף 6 לעובדות כתב האישום).

בכל אלה הודה המערער, ובעקבות כך הורשע בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובית המשפט דן אותו ל-17 שנות מאסר שמניינן

ממעצרו בחודש פברואר 2003. כמו כן, הוא חויב לפצות את אלמנת המנוח בסכום של 25 אלף ש"ח.

הערעור מופנה כנגד העונש.

האירועים שהתרחשו במפגשם של המערער והמנוח, כמו הדרך בה מצא המנוח את מותו, נותרו עלומים, הואיל והאדם היחיד שהיה עד להם ומעורב בהם – המערער, חתם מאז את פיו ומסרב לשתף אחרים בסודו. לפיכך, כל שנותר הוא לבחון את תוצאת המפגש, והנזקים הרבים שנתגלו בגופה מלמדים על עוצמת התקיפה, ועל החלטתו הנחרצת של התוקף לגרום למותו של המנוח, ולא להשיג תוצאה אחרת כלשהי. עובדה זו עוררה בלבנו תהיות באשר להחלטת המשיבה להסתפק בעניינו של המערער בהרשעה בעבירת הריגה בלבד. אולם, גם במצב זה שוב אין ספק כי מדובר בנסיבות קשות וחריגות מאין כמותן, אשר מציבות מקרה זה בראש סולם החומרה של עבירות ההריגה, ולא נסתיר כי גם אם היה בית משפט קמא ממצה את הדין עם המערער בדרך של גזירת העונש המרבי, ספק אם היינו סבורים כי היתה בפנינו עילה לשנות מן העונש. תוצאה זו מתחייבת לא רק משום שהמערער גרם למותו של אדם בדרך המעוררת סלידה, אלא גם מהיחס המשפיל שהפגין כלפי קורבנו לאחר שביצע בו זממו, בבחינת מי שהוסיף פשע על פשע. הוא כפת את גופת המנוח כך שראשו ורגליו נותרו קשורים מאחורי גבו, ולאחר מכן הניח את הגופה על עגלה דו גלגלית מעליה פרש כיסוי ושטיח. לאחר זאת הוביל המערער את הגופה לרחוב אחר, ושם נטש אותה.

לא נעלמו מעינינו עדויות האופי שהובאו בפני בית משפט קמא ואשר דיברו בזכות המערער, אולם דעתנו היא כי כל אלה בטלים בששים מול חומרת העבירה והעובדה שהודאת המערער בעובדות באה רק לאחר שנשמעו עדי תביעה לא מעטים, וביניהם אלמנת המנוח ובנו.

בנסיבות אלו, כאשר המערער הפר ברגל גסה את העיקרון בדבר קדושת החיים, לא מצאנו בעונש שהושת עליו חומרה כלשהי המצדיקה את התערבותנו.

הערעור נדחה.