ע"פ 7519/02 פארס בן סאלח קאסם עלי נ. מדינת ישראל

המשיבה איננה נדרשת להשיב על הערעור.

שלושת המערערים חשדו במתלונן בקיום קשר רומנטי עם אשתו של המערער 1. על רקע זה ארבו לו במגרש החניה של בית החולים רמב"ם. כשיצא המתלונן מבית החולים, מביקור שקיים שם, תקפו אותו שלושת המערערים והיכו אותו מכות נמרצות, כששניים מהם נעזרים בכלים שהיו בידיהם והשלישי באלה. הם קרעו את בגדיו של המתלונן, תלשו מעל בגדיו את מכשיר הטלפון הסלולרי שלו, ותלשו מעל זרועו את השעון שלו. לפני שזנחו אותו במגרש החניה כשהוא פצוע ורק תחתוניו לגופו שלף המערער 2 אקדח, דרך אותו, כיוונו לראשו של המתלונן ואיים עליו כי בפעם הבאה ירצח אותו ביריות. כתוצאה מן התקיפה נגרמו למתלונן חבלות בחלקי גופו השונים, בכלל זה חבלה באף עם סימני דימום, המאטומה בפנים, המאטומות ונפיחות בזרוע ובפרק יד שמאל, המאטומה ונפיחות בכפות הידיים, המאטומה במותן שמאל והמאטומה חריפה באזור העכוז. מלכתחילה הואשמו המערערים בעבירות חמורות יותר, אך לאחר סיום פרשת הראיות של התביעה הגיעו פרקליטי הצדדים לכלל הסדר טיעון, שלפיו תוקן כתב האישום והמערערים הורשעו על יסוד הודאתם בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן דהיינו: תקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 בנסיבות הכלולות בסעיף 382(א) לחוק העונשין; ואילו המערער 2 הורשע, בנוסף לאמור לעיל, גם בעבירת איומים. בשל המעשים שבהם נמצאו אשמים גזר בית המשפט המחוזי על המערערים שישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודת שירות ושנים עשר חודשי מאסר על-תנאי לתקופה של שלוש שנים.

הערעור שבפנינו מופנה נגד חומרת עונש המאסר בעבודות שירות. בפי בא-כוח המערערים שתי טענות עיקריות: האחת, כי בית המשפט לא ניכה מתקופת המאסר בעבודות שירות את התקופה שבה שהו המערערים, כחלק מתנאי שחרורם בחלופת מעצר, במעצר בית מוחלט בביתו של אדם אחר; והשניה, כי בהתחשב בתוצאותיה של התקיפה, ועל רקע עברם הלא מכביד של המערערים, הטלת עונש מאסר בעבודות שירות עליהם מהווה עונש חמור יתר על המידה.

לא מצאנו כל יסוד להתערב בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי. כעולה מן התיאור העובדתי, שבו הודו המערערים ועל יסודו הורשעו בדין, נמצאו המערערים אשמים בביצוע תקיפה אלימה וברוטלית. על-פי אמות המידה העונשיות המקובלות הצדיקו המעשים הללו הטלת עונש מאסר ממשי לתקופה משמעותית. העיון בנימוקי גזר-דינו של בית המשפט המחוזי איננו מבהיר על מה ולמה ראה בית המשפט להקל עם המערערים ככל שהקל; ומכל מקום בהיעדר ערעור מטעם המדינה לא נעסוק בכך. המערערים אכן היו נתונים במעצר בית למשך תקופה לא מבוטלת, אך על-פי הפסיקה לא היו זכאים לניכוי התקופה הזו כאילו היתה מעצר. ככל שנכון היה להתחשב בכך בקביעת סוג ומידת העונש, הרי שבית המשפט המחוזי עשה כן, והמערערים יצאו נשכרים.

הערעור נדחה. המערערים יתייצבו בפני הממונה על עבודות השירות לא יאוחר מיום 29.9.02 שעה 11:00 על מנת שיקבע את המועד והמקומות שבהם ירצו את עונשם.