ע"פ 7537/96 וגיף ביניאמינוב נ. מדינת ישראל

המערער הורשע בעבירה של מעשה מגונה בנסיבות של אינוס, לפי סעיף 348(ב) בצירוף סעיפים 345(ב)(1) ו345-(א)(1) לחוק העונשין; ונדון לשש שנות מאסר.

הערעור מכוון הן כנגד ההרשעה בדין והן כנגד חומרת העונש. לפני בית המשפט המחוזי באה עדותה של המתלוננת לפני חוקרת הנוער, לפיה ביצע בה המערער שורה של מעשים מגונים, אשר כללו בין היתר ליקוק של אבר מינה. בעת המעשים היה המערער בן 41 שנים והמתלוננת היתה בגיל 9-10 שנים. המערער ניצל את תמימותה של המתלוננת, פיתה אותה על ידי קניית בובות והצליח ליצור אצלה הרגשה שהוא משמש עבורה את ה"דוד הטוב".

על יסוד האמור בעדותה של המתלוננת והתרשמותה של חוקרת הנוער, קיבל בית המשפט את העדות כמהימנה. בית המשפט קיבל גם כראיה - לאחר שקבע את קבילותה - את הודייתו של המערער במשטרה. הודייה זו תומכת בגירסת הקטינה ונכללת בה הודאה בעשיית מעשים מגונים.

לא מצאנו עילה להתערב בעובדות שקבע בית המשפט המחוזי על פי הראיות האמורות, להן נמצאה תמיכה בעדות אימה של המתלוננת לגבי ארוע מסוים בו חזתה.

השאלה היחידה בה התלבטנו בעניין הרשעתו של המערער היא, אם התקיימו בנסיבות המקרה הנסיבות הנזכרות בסעיפים 345(ב)(1) ו345-(א)(1) לחוק העונשין, דהיינו, האם השתמש המערער באמצעי לחץ או איום כמובנם בסעיפים אלה, כלפי המתלוננת, כטענת התביעה. אין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי דיון מפורט ומבורר בשאלה זו; ולאחר עיון בחומר הראיות שלפנינו, הגענו למסקנה שבנסיבות המקרה לא הוכח הדבר מעבר לכל ספק סביר. אשר על כן, נראה לנו שהיה מקום להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 348(א) בצירוף הסעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, שעונשה המירבי הוא שבע שנות מאסר; ולא עשר שנים, שהוא העונש המירבי הקבוע לצידה של העבירה שבה הורשע המערער.

לאור המסקנה האמורה לעניין ההרשעה, נראה לנו שיש להמתיק במידת מה את עונשו של המערער. בהתחשב בכלל הנסיבות, יבוא העונש של חמש שנות מאסר במקום המאסר לשש שנים שנגזר על המערער בבית המשפט המחוזי, ובמובן זה מתקבל הערעור.