ע"פ 755/10 עיסאם חמדאן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

המערער, בעת ששימש כעורך דין, קיבל מלקוחותיו סכומים שונים בהם היה אמור להחזיק בנאמנות, ובדיעבד התברר כי עשה בכספים אלה שימוש שלא כדין. בכתב-האישום שהוגש נגדו מפורטים מספר לא קטן של אירועים מסוג זה, וכתוצאה מהם נטל המערער שלא כדין סכום של 1.4 מיליון ש"ח. המערער הודה בכל אלה, ובעקבות זאת הורשע במספר עבירות של גניבה בידי מורשה. על כך דן אותו בית המשפט המחוזי לחמש וחצי שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות כל אחד מהמתלוננים נגדו בסכום של 30,000 ש"ח.

2.

המערער משיג בפנינו על חומרת העונש, ואלה טעמיו: העונש עולה על הנדרש בנסיבותיה של פרשה זו; בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי למה שהוגדר כ"רקע הייחודי" למעשיו של המערער ולנסיבותיו האישיות, לרבות מצב בריאותו; העונש סוטה מרמת הענישה הנוהגת. כן נטען, כי לאחר שנות עשייה במישור המקצועי, נרתם המערער לעשייה ציבורית והסכים לקבל עליו את ניהולה של קבוצת הכדורגל בעיר לוד, תוך שפרנסי העיר מבטיחים לו תמיכה וסיוע. ברם, ברבות הימים התברר כי עירית לוד מתקשה לעמוד בהתחייבויותיה, ועל כן מונתה לה וועדה קרואה. כתוצאה מכך עמד המערער בפני שוקת שבורה, הואיל והיה חתום על התחייבויות כספיות רבות כתוצאה מניהול הקבוצה, ואת אלו נדרש לממן מכיסו. בשלב כלשהו, ומשהתקשה המערער לעמוד בהתחייבויותיו, הוא נטל הלוואות בשוק האפור, ועקב כך היה נתון לאיומים על חייו. בצר לו ביצע המערער את העבירות, ובשלב מסוים נמלט לחו"ל (עד לשנת 2004), מתוך תקווה שהרשות המקומית תתעשת ותעמוד בהבטחותיה, אולם תקוותו נכזבה. המערער הוסיף וטען, כי נכון היה לזקוף לזכותו את השיהוי בהגשתו של כתב-האישום (בשנת 2007), ואת העובדה ששילם סכום נכבד על חשבון הכספים שנטל שלא כדין.

3.

אין בידינו לקבל את הערעור. אנו מוכנים להניח כי המערער נקלע למצוקת-אמת כתוצאה מאי-יכולתו לעמוד בהתחייבויות אותן נטל על עצמו בעידודם של פרנסי ציבור בלוד. אולם, אין מתקנים עוול בעוול אחר, ובמיוחד מצווה להימנע מכך עורך דין החב חובת נאמנות ללקוחותיו. אותם לקוחות, כך יש להניח, הינם אנשים קשיי יום שחסכו אגורה לאגורה כדי לרכוש קורת גג לראשם. את הכסף הזה או חלקו הם הפקידו בידיו של המערער, מתוך אמונה שיעשה בו רק במסגרת השליחות מכוחה פעל. המערער לא נהג כך, וכתוצאה מכך הסבו מעשיו נזק לרבים. אכן, השיהוי בהגשת כתב-האישום אינו סביר ויש ליתן לו משקל לעניין העונש הראוי. עם זאת, דעתנו היא כי כך נהג בית המשפט המחוזי, ועל כן התוצאה אליה הגיע הנה ראויה ומאוזנת.

אי לכך, הערעור נדחה.