ע"פ 7576/00 אלכסנדר שקרב נ. מדינת ישראל

הנאשם הואשם על-פי הודאתו בביצוע עבירת הריגה.

המקרה ארע שעה שהנאשם והמנוח היו עצורים בבית מעצר, ותוך כדי ויכוח עם המנוח בענייני סמים, דקר המערער את המנוח באמצעות דוקרן שהוחזק על גופו. הדקירה פגעה הישר בליבו של המנוח וגרמה למותו.

בית המשפט המחוזי השית עליו עונש של 12 שנות מאסר בפועל.

הערעור נסב על חומרת העונש.

בית המשפט תאר את המעשה על נסיבותיו כמעשה המצוי ברף הגבוה של עבירת הריגה, המתקרב לרצח ואכן הנסיבות מלמדות כך. הקלות הבלתי נסבלת בה נשלפים כלי נשק קרים וחמים, במהלך ויכוח של מה בכך, וקוטלים חיי אדם, מצריכה התייחסות הולמת של בית המשפט בפניהם עומד העבריין לדין, בגוזרו את העונש ההולם. קופה של שרצים תלויה לו למערער מאחוריו. יש לו מספר ניכר של הרשעות קודמות בהן מספר רב של עבירות מתחום רכוש, סמים ואלימות. הוא נדון בעבר למאסר בפועל, אולם חזר לסורו.

למרבית הצער, הפכה העבריינות אצל המערער לאורח חיים מאז גיל 17 והוא עדיין צעיר לימים. הסניגורית ציינה בפנינו את מצבו המשפחתי הקשה, את העובדה שהמעשים נבעו מהתמכרותו לסמים שכיום הוא מבקש להיגמל מהם, ואת שיקול השיקום. היא ביקשה להתחשב באלה ולהקל בעונשו.

לא נראה לנו לראוי לעשות כך. העונש קשה, אך אינו חמור. אם אכן מבקש המערער להיגמל מן הסם, יש להניח ששלטונות בתי הסוהר יגישו לו כל עזרה אפשרית כדי שכך ייעשה. אין בנכונות זו, גם אם היא כנה, כדי להקל על המעשה שעשה, מה עוד ששירות המבחן הטיל ספק בכנות החרטה.

לאור האמור, אנו דוחים את הערעור.