ע"פ 7581/05 אלון בוסקילה נ. מדינת ישראל

המערער הורשע ביום 31.3.04, במסגרת ת.פ. 1924/03 שהתנהל בבית משפט השלום ברחובות (כבוד השופט צבר) בעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: פרשת הסחיטה באיומים ). המערער נדון לעונש מאסר בפועל של 22.5 חודשים וכן ל-12 חודשי מאסר על תנאי, שיופעל אם יעבור המערער בתקופת התנאי על העבירה בה הורשע או על כל עבירת אלימות או רכוש אחרת. שותפו של המערער (להלן: השותף ) הורשע גם הוא בביצוע העבירה, אך עונשו נגזר במועד אחר. על השותף נגזר עונש של 45 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ועונש מאסר על תנאי, שיופעל אם יעבור השותף, בתקופת התנאי, על עבירות של סחיטה באיומים וסחיטה בכוח.

כיום, מתנהלים נגד המערער הליכים משפטיים בת.פ. 2511/04 בבית משפט השלום ברחובות, במסגרתו מיוחסות לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצויות וגניבה. בגדרם של הליכים אלה עומד המערער בפני הפעלה אפשרית של המאסר על תנאי שהושת עליו בת.פ. 1924/03. לטענת בא כוחו של המערער, פער הענישה בין המערער לשותף בעבירת הסחיטה באיומים נתגלו לו רק לאחרונה, עת הועמד המערער בפני הפעלתו של המאסר על תנאי, ולאחר חלוף המועד להגשת ערעור על גזר הדין בפרשת הסחיטה באיומים. חרף חלוף המועד, ביקש המערער בכל זאת להגיש ערעור על גזר הדין. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בסומכו על טענת המדינה כי המערער לא הצביע על הסיבה לאי הגשת הערעור במועד.

על החלטה זו מלין המערער בפניי. לטענתו, בא כוחו הנוכחי לא ייצג אותו בפרשת הסחיטה באיומים, ואילו בא כוחו דאז לא היה מודע לפער בענישה בינו לבין שותפו, פער שעולה לדבריו לכדי אפליה "ברורה וחד משמעית ברכיב העונשי שהוטל על המערער". עוד טוען המערער כי דחיית בקשתו טומנת בחובה סכנה לעיוות דין חמור בעניינו, שכן המערער עומד כיום בפני אפשרות כי עונש המאסר על תנאי שהוטל עליו יופעל. עוד טוען המערער כי סיכויי הערעור שלו, אם יוארך המועד להגשתו, גבוהים. זאת, לדידו, משום שאין סיבה ליצור אפליה בין המערער לשותפו, הגם שמחומר הראיות עולה כי חלקו של השותף במעשים בהם הורשעו השניים עולה על חלקו של המערער. המשיבה מתנגדת להארכת המועד להגשת הערעור. לטענתה, המערער היה מיוצג בהליך שהתקיים בפרשת הסחיטה באיומים, ובטיעון לעונש בעניינו של הערער ערך בא כוחו דאז השוואה לגזר הדין בעניינו של השותף. עוד מוסיפה המשיבה, כי מכל מקום אין אפליה בין עונשו של המערער לעונשו של השותף, מאחר שעונש המאסר לריצוי בפועל שהוטל על השותף חמור לאין ערוך מן העונש שהוטל על המערער. משכך, היה הגיון רב – כך לטענת המשיבה – בכך שהתנאים להפעלתו של המאסר על תנאי של השותף יהיו קלים יותר מאלה שהוטלו על המערער.

עיינתי בטענות הצדדים ומצאתי כי דין הערעור להידחות. המערער לא הוכיח כי לא היה בידיו לדעת על גזר הדין של השותף, ואין סיבה לסבור כי הוא אכן לא ידע עליו. זאת, במיוחד לאור העובדה כי עולה מפרוטוקול הדיון בפרשת הסחיטה באיומים כי בא כוחו דאז של המערער התייחס לגזר הדין של השותף. גם סיכויי הערעור של המערער אינם גבוהים על פניהם. בהשוואה בין התנאים להפעלת עונשו המותנה של השותף להפעלת עונשו המותנה של המערער קיים קושי אינהרנטי עמוק, שהרי העונש שהושת על השותף לריצוי בפועל משמעותי יותר מן העונש שהוטל על המערער, ואף טומן בחובו שני מאסרים על תנאי שהופעלו נגדו. משכך, ספק אם סיכוייו של ערעור שמושתת על ההשוואה בין גזרי הדין של המערער ושל השותף היו גבוהים, גם אם הייתה ניתנת למערער ההזדמנות להגיש את הערעור. מעבר לצריך, ייאמר כי למערער עבר לא קצר של עבירות אלימות שבוצעו בתקופות בהן היו תלויים ועומדים נגדו עונשי מאסר מותנים. לראייה, עונשו של המערער בפרשת הסחיטה באיומים כלל את הפעלתם של שני עונשי מאסר על תנאי שהוטלו עליו בגין עבירות קודמות שביצע. גם במסגרתם של ההליכים המתנהלים כנגד המערער היום, מיוחסים לו עבירות אלימות שבוצעו במהלך תקופת התנאי. בנסיבות אלה, עת עסקינן במערער שעבירות האלימות בעברו חזרו ונשנו, הטעם, לפיו יש להציב גבול להתמשכותם של הליכים ולחזק את היציבות הנדרשת בסיום נחזה של הליכים חזק שבעתיים (ראו למשל ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(2) 353 לדיון בטעמים להארכת מועד).

הערעור נדחה איפוא.