ע"פ 7624/99 נזרוב רבינו נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי :

עובדות כתב האישום

1.בכתב האישום שהגישה המשיב נגד המערער לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי בתאריך 29.11.98, בסמוך לשעה 17:40 בשדרות, הלכה המתלוננת, ילידת 1980, עולה חדשה, לקניות במרכז המסחרי בעיר. לפתע הצטרף אליה המערער ואמר לה כי הוא מעוניין להכיר אותה, וכי הוא אינו רוצה "להפסיד בחורה יפה כמוה". המתלוננת סרבה לדבר עם המערער, אך הוא לא הרפה ממנה והוביל אותה למקום נטוש, תוך שהוא אוחז בידה וטוען באוזניה, במרמה, שהוא מבקש להכיר לה אנשים אשר יציעו לה מקום עבודה. לפתע, אחז המערער בראשה והחדיר את איבר מינו לפיה, חרף התנגדותה של המתלוננת. על פי גרסת המשיבה, המשיך המערער במעשיו עד אשר הגיע לפורקנו.

בהיפתח הדיון בפני הערכאה הראשונה, הודה המערער בעובדות המפורטות בחלק המקדמי של כתב האישום בדבר נסיבות היכרותו עם המתלוננת, אך כפר במעשה הפלילי שיוחס לו.

פסק דינו של בית המשפט קמא

2.גרסתה של המשיבה בפני בית המשפט המחוזי, התבססה , בראש ובראשונה, על עדותה של המתלוננת, אשר לאחר תאור האירוע שנכפה עליה היא הוסיפה, כי המערער הציע לה שטר של 50 ש"ח וביקש שיישארו חברים. אך לא כך סברה המתלוננת שיש לנהוג ופנתה למשטרת ישראל. המתלוננת הוסיפה ומסרה, כי בדיקת השמלה שלבשה העלתה כי קיים עליה כתם אשר נחשד ככזה שנגרם מזרעו של המערער, וחשד זה אומת בבדיקה במעבדה של משטרת ישראל (ראה חוות דעתה של אשירה זמיר, ת1/).

כנגד עדותה של המתלוננת, עמדה עדותו של המערער אשר הכחיש כאמור קיומו של מגע מיני, אך בעת שנקרא להעיד מטעם ההגנה הוסיף נדבכים חדשים לגרסה אשר מסר בחקירתו, לאמור, שהמתלוננת הציעה לבדוק את בלוטת הלימפה במפשעתו, ולאחר שנתן את הסכמתו לכך, הוא פתח את רוכסן מכנסיו והמתלוננת מיששה אותו שם. המערער אישר כי הציע למתלוננת 50 ש"ח, אך לטענתו עשה זאת רק על מנת שהיא תרכשו מזרקים כדי מנת לטפל בצלקת המתנוססת על חזהו.

באשר לכתם הזרע שנמצא על שמלת המתלוננת, טען המערער, כי אם אכן קיים כתם כזה, אזי היו אלה השוטרים שלקחו מעט מהזרע שפלט בתחתוניו ומרחו אותו על שמלתה של המתלוננת, מתוך כוונה להפלילו.

בית המשפט נתן אמון בעדותה של המתלוננת, ודחה את גרסתו של המערער. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שהגרסה בה התגונן המערער בבית המשפט, לא הוצגה למתלוננת במהלך חקירתה הנגדית, ועל כן לא ניתנה לה האפשרות להגיב עליה. בדרך דומה נהג המערער ביחס לטענתו בדבר בידוי ראייה על ידי החוקרים, הואיל וגם בפניהם לא הציג בא-כוחו דאז את הטענה כאילו הם מרחו מזרעו של המערער על שמלתה של המתלוננת.

לאור כל האמור החליט בית המשפט להרשיע את המערער במעשים אשר יוחסו לו, וכאמור, גזר לו שמונה שנות מאסר.

דיון

4.בא-כוחו של המערער, עו"ד ליטן, העלה בנימוקי הערעור שורה של השגות נגד פסק דינו של בית משפט קמא, ולאחר שבחנו אותן הגענו למסקנה כי אין בהן ממש.

בבסיסו של הדיון ניצבו שתי גרסאות נוגדות, האחת של המתלוננת והאחרת של המערער, ובית המשפט נדרש להכריע במי מהן לתת אמון. בדרך כלל מלאכה זו קשה, שהרי אין בידי הדיין כלים לבחון כליות ולב, אך זה שונה המצב בתיק הנוכחי.

הגרסה בה דבק המערער מתחילתם של ההליכים הייתה שלא התקיים בינו למתלוננת מגע כלשהו בעל אופי מיני. דא עקא, שבבדיקת ה- D.N.A. , שהתבססה על השוואה בין כתם הזרע שנמצא על בגדיה של המתלוננת לדמו של המערער, נמצא כי שניהם מכילים מאפיינים דומים של הפרופיל הגנטי. אכן, חוות הדעת בעניין זה אינה מנוסחת בדרך של וודאות מוחלטת, אך ברור גם שמידת השכיחות של אותם מאפיינים היא כה נמוכה, עד אשר ניתן להגדיר את תוצאות הבדיקה ככאלה המתקרבים מאד לוודאות מוחלטת.

כך או כך, ממצאיה של אותה בדיקה אינם עומדים לבדם, ובנוסף להיותם ראייה עצמאית בעלת משקל מכריע, הם מסייעים לעדותה של המתלוננת, ושוללים לחלוטין את האפשרות שמקורה של אותה תלונה שהוגשה נגד המערער הוא בעלילת שווא שבדתה המתלוננת מלבה.

באשר להסבריו של המערער בבית המשפט, זו הייתה גרסה חדשה וכבושה, שלא הועמדה במבחן הביקורת, ולא ניתנה למתלוננת ולשוטרים האפשרות להגיב עליהם, ועל כן מקובלת עלינו השקפתה של הערכאה הראשונה, כי משקלה של גרסה זו הינו אפסי הואיל והיא אינה ראויה לאמון.

מכאן מסקנתנו כי לא הובאה בפנינו עילה כלשהי שתצדיק את התערבותנו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער, וכך היא מסקנתנו גם ביחס לעונש.

מעשיו של המערער הינם מכוערים בזויים וראויים לכל גינוי. הוא פגע באשה צעירה שנמצאה בתחילת חייה הבוגרים, ואשר חטאה היחיד נבע מכך שהלכה לתומה ברחובה של עיר, ומותר להניח כי נגרם לה נזק נפשי(ראה תסקיר קורבן), אשר בשלב זה לא ניתן להעריך נכונה את ממדיו וחומרתו.

לנוכח נסיבות אלו, העונש שהושת על המערער אינו חמור כלל, אדברא, יתכן שהוא נוטה אף לקולא, ומכל מקום הוא דרוש לא רק על מנת לגמול למערער על מעשיו הרעים, אלא בעיקר כדי להרתיע את הרבים.

הערעור נדחה.