ע"פ 7653/01 עמוס חכמון נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

באחד מימיו של חודש דצמבר 2000 בשעה 19:00 לערך, הגיע המערער לביתה של אשה וביקש לכפות עליה ביצועו של מעשה מגונה בגופה. משסירבה, הכה אותה המערער בראשה וגרם לה חבלה גופנית, ובהמשך ניסה להפשיטה תוך שימוש בכוח וגרימת סבל גופני, תוך שהוא אוחז בגרונה ומנסה לחנוק אותה. משלא הצליח המערער לבצע את זממו, הוא נמלט מהדירה.

מלכתחילה, יוחסה למערער גם עבירה של ניסיון אינוס, אך במסגרת הסכם טיעון, ולאחר שהודה בעובדותיו של כתב האישום המתוקן, הרשיעו בית משפט קמא בעבירה של ביצוע מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) ובנסיבות המתוארות בסעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין. כמו כן הורשע המערער בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק. בית המשפט גזר למערער 6 שנות מאסר, וכן הורה על הפעלתם של שני עונשי מאסר על-תנאי, האחד בן ששה חודשים והאחר בן ארבעה חודשים, בחופף זה לזה, ובמצטבר לעונש המאסר שנגזר הפעם.

בא-כוח המערער סבור, כי במגבלות הנובעות מאישיותו של שולחו, יש לעונש שהושת עליו פן של חומרה. כן נטען, ששליחתו של המערער לכלא, אינה מהווה פתרון הולם לעבריינותו, הואיל ומדובר במי שיכולתו השכלית מוגבלת, והוא זקוק לטיפול נפשי והכוונה, דבר שעשוי למצוא את פתרונו בקיצור תקופת המאסר והעמדת המערער בפקוח שרות המבחן.

אכן, תקופת המאסר שהושתה על המערער אינה קצרה, אך נדמה שלא עמדה בפני בית המשפט דרך אחרת זולת זו שבה הלך. למערער עבר פלילי עשיר, גם בעבירות נגד המוסר, ובגינן הוא כבר שהה מאחורי סורג ובריח, אך כפי שהמקרה הנוכחי מלמד, הוא חזר וחטא. אנו מוכנים להניח שבמישור הנפשי המערער הזה אינו ככל האדם, אך עובדה היא שגם ניסיונות לסייע לו במישור זה, במסגרת הכלא, לא נשאו פרי, הואיל והוא לא גילה נכונות לשתף פעולה.

במצב זה, ועל מנת לקדם את הסכנה הנשקפת לציבור מהמערער, לא היה מנוס מכליאתו, ונראה לנו כי בית המשפט המחוזי הקפיד לשמור על האיזון הראוי במידת העונש, על מנת להותיר למערער גם פתח לשיקום.

הערעור נדחה.