ע"פ 7655/12 אדריס פייסל נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

1.

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"פ 19006-04-12, כבוד השופט צ' גורפינקל ) מיום 13.9.2012.

2.

המערער הורשע ביום 6.9.2012 על פי הודאתו בעבירת שוד, על פי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 7.4.2012 לפנות בוקר, שהה המערער עם שניים נוספים שזהותם אינה ידועה במקום בילוי בתל אביב. בין השלושה לבין המתלונן התעורר ויכוח, לאחר שהמתלונן ביקש שלא יציקו לחברה עימה היה בקשר. בהמשך, כאשר היה המתלונן בדרך לביתו, תקפו אותו השלושה ואחד מהאחרים ריסס לעברו תרסיס שגרם לכאבים בעיניו. המערער נפל ארצה ואז נטלו ממנו השלושה מכשיר טלפון נייד וכ-500 ש"ח.

3.

במסגרת גזר הדין, עמד בית המשפט על חומרת העבירה ועל טווח הענישה שנקבע לה, העומד על תקופה שבין ארבע לשש שנות מאסר בפועל. לקולא שקל בית המשפט את העובדה שהעבירה לא בוצעה על בסיס תכנון מוקדם, ומשכך הייתה ברמת כוונה פלילית נמוכה. משכך, מצא בית המשפט לנכון לסטות לקולה מטווח הענישה וגזר על המערער 30 חודשי מאסר בפועל, פיצוי למתלונן בסכום של 1,000 ש"ח וכן הורה על החזר הטלפון הנייד והכסף שנשדדו.

4.

מכאן הערעור שלפנינו. במסגרתו, טוען המערער ששגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע מתחם ענישה כללי לעבירת השוד, ולא אבחן בין רמות חומרה שונות של נסיבות ביצוע העבירה. משמע, לגישתו היה על בית המשפט לשקול את השיקול של העדר כוונה תחילה כחלק פנימי לתהליך גיבוש מתחם הענישה ולא כשיקולי החיצוני לקביעת מתחם הענישה. לדידו, אם היה נקבע מתחם ענישה לעבירות שוד הדומות לעבירה שביצע, היה נמצא שיש לקבוע מתחם ענישה של בין שנה לשתי שנות מאסר ולגזור עליו עונש קל בצורה משמעותית מהעונש שנגזר עליו בפועל. במסגרת זאת, טוען המערער כי משקבע בית המשפט טווח ענישה מסוים, לא היה רשאי לסטות ממנו, למעט משיקולי שיקום או משיקולי הגנה על שלום הציבור. עוד טוען הוא כי לא ניתן משקל בגזר הדין לנסיבותיו האישיות ולהעדר עבר פלילי.

5.

במענה, מסכימה המשיבה כי בית המשפט לא פעל על פי הוראות תיקון 113 לחוק העונשין, וכי היה עליו לשקול את שאלת קיומו של תכנון מוקדם לביצוע העבירה במסגרת קביעת מתחם הענישה. כמו כן, מסכימה המשיבה כי משקבע בית המשפט מתחם ענישה ראוי, לא היה רשאי לסטות ממנו. יחד עם זאת, לגישת המשיבה, במבחן התוצאה העונש שנגזר על המערער ראוי ומידתי אף במסגרת קביעת העונש על בסיס העקרונות שנקבעו בתיקון 113 לחוק העונשין. זאת, שכן לגישתה, מתחם הענישה לעבירה מסוג זה מצוי בין שתי שנות מאסר לשש שנות מאסר (ראו פרוטוקול מיום 13.3.2013, עמוד 2, שורה 21), והעונש שנגזר על המערער מצוי במתחם ענישה זה.

6.

לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור על נספחיה ושמענו את טענות הצדדים בפנינו, מצאנו כי דין הערעור להתקבל.

7.

כמוסכם על הכל, נקודת המוצא לבחינת העונש ההולם דבר עבירה הוא בקביעת מתחם הענישה הראוי לעבירה בנסיבותיה (ובכללן מידת האשם של מבצע העבירה). ברי, כי אין משמעות הדבר שבכל מקרה ומקרה "יומצא הגלגל מחדש", ויקבע מתחם ענישה המותאם לנסיבות הספציפיות של ההליך. קביעה שכזאת הייתה מרוקנת מתוכן את סעיף החוק והיא נוגדת את תכליתו. מאידך, אין לקבוע מתחם ענישה כללי, הכולל קשת רחבה מאוד של מעשים אפשריים. ככל שעסקינן בעבירות דוגמת עבירת השוד, בה ניתן להצביע על מדרג של חומרה, עלינו לזהות את מתחם הענישה הראוי לקבוצות מעשים הדומים בנסיבותיהם (וראו לדוגמא ע"פ 6438/12 פלוני נ' מדינת ישראל

(20.3.2013), פסקה 8 לפסק דיני).

8.

במקרה הנוכחי, מדובר בעבירת שוד, שהיא עבירת אלימות קשה. יחד עם זאת, כפי שציין בית המשפט המחוזי בגזר דינו, עבירת השוד בוצעה שלא על בסיס תכנון מוקדם. בהקשר זה, בית המשפט המחוזי התייחס לרכיב זה כחיצוני למתחם הענישה, בעוד שעליו היה להיות חלק אינטגראלי מאופן קביעת מתחם הענישה הראוי. העיון בפסיקה מעלה שמתחם הענישה הראוי לעבירות שוד שבוצעו בנסיבות דומות, קרי, בוצעו באופן "ספונטאני", ללא תכנון מוקדם וללא שימוש בנשק, תוך שלנפגע העבירה נגרמו נזקים שאינם חמורים, עומד על תקופה של שישה חודשי מאסר לבין שתי שנות מאסר (וראו לדוגמא ע"פ 3879/12 פלוני נ' מדינת ישראל (30.1.2013) וההפניות שם).

9.

בהמשך לאמור, בהליך הנוכחי מצאנו כי לא ניתן די משקל לנסיבותיו האישיות של המערער, לגילו הצעיר, להודאתו ולהעדר עבר פלילי. שיקולים אלו, המנויים בסעיף 40יא לחוק העונשין, משפיעים על האופן שבו יקבע העונש הקונקרטי בתוך מתחם הענישה. מטעמים אלו, מצאנו כי יש להעמיד את עונש המאסר שהוטל על המערער על 20 חודשי מאסר. יתר רכיבי גזר הדין יעמדו על כנם.