ע"פ 767/05 ירון לוי נ' מדינת ישראל

השופטת מ' נאור :

1.השאלה השנויה במחלוקת בערעור זה היא אם יחסי המין שקויימו בין המערער למתלוננת במוניתו של המערער היו כתוצאה מאונס, כטענת המתלוננת, או שהיו בהסכמה, כטענת המערער. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים: ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב ו-י' שנלר) קיבל את עדות המתלוננת וקבע כי מדובר באונס, ואנו סבורים כי אין מקום להתערב בממצא זה.

2.המתלוננת נסעה עם המערער במוניתו נסיעה מיוחדת בינעירונית. היא עלתה למונית בוכיה, כיוון שפוטרה באותו יום מעבודתה. המערער ניסה לנחמה והיא לא התנגדה למגע פיזי. אח"כ, ועל כך אין מחלוקת, המערער עצר במקום מסתור תוך סטיה מהדרך, והוא נשא בידיו את המתלוננת לספסל האחורי. הוא הסביר את מעשיו אלה בכך שרצה לעזור למתלוננת לעבור לספסל האחורי כיוון שהיה במקום חצץ. בספסל האחורי קויימו יחסי מין. לגרסת המתלוננת המערער בא אל סיפוקו באופן חלקי בתוכה. בהמשך הנסיעה לא השמיעה המתלוננת מחאה באזני המערער על האונס אלא רק על כך שבא על סיפוקו בתוכה. בסמוך לירידה מהמונית המתלוננת רשמה את מספר המונית בעט על כף ידה. המתלוננת נסעה לאחר שהמערער הוריד אותה באוטובוס בו פגשה קרובת משפחה צעירה, שהיתה בעבר שוטרת. הצעירה סיפרה בעדותה על מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת שטענה באוזניה שנאנסה. היא שעמדה על כך שהמתלוננת תגיש תלונה במשטרה, ולקחה את המתלוננת למשטרה בו ביום. המשטרה איתרה את המערער באמצעות מספר המונית שרשמה המתלוננת, ואולם, למרות ששוטרים הגיעו לתחנת המוניות בה עבד המערער עברו עוד כמה שעות עד המשטרה הצליחה ליצור קשר עם המערער, שהתחמק, תחילה, מן השוטרים. המערער גם הביא את חברו לכך שיאמר לשוטרים שהמערער סיפר לו, עוד לפני בוא השוטרים, על כך שקיים בהסכמה יחסי מין עם נוסעת. בענין זה הורשע המערער בעבירה נפרדת של הדחה בחקירה.

3.בית המשפט המחוזי האמין, כאמור, לגרסת המתלוננת, לאחר שנתן דעתו לטענות שונות שעלו לגבי עדותה: אי מחאתה נוכח מעשי המערער לפני יחסי המין; העובדה שלפי עדותה היא לא "קלטה" מיד שמדובר באונס, ועוד. לטענת סניגורו של המערער עו"ד גולן, התלונה מקורה בכעס של המתלוננת על כך שהמערער בא לידי סיפוק בתוכה. אך לא כעס על אונס שלא היה. לא ראינו כאמור להתערב בממצאיו של בית המשפט. לגרסת המתלוננת יש סימני אמת שונים: העובדה הלא שנויה במחלוקת שהמערער היה זה שנשא את המתלוננת אל הספסל האחורי; המערער אישר בעדותו שאמר למתלוננת ש"אם לא ילך בטוב ילך בכוח", ונתן לכך "הסבר דחוק" בלשון בית המשפט המחוזי, כאילו התייחס לדבריו אלה להורדת מגפיה של המתלוננת; רישום מספר המונית, דבר המצביע על כך שבאותו שלב לכל המאוחר, כבר עלתה בלב המתלוננת המחשבה להתלונן; מצבה הנפשי של המתלוננת בסמוך לאחר הארוע. כפי שתואר על ידי קרובת משפחתה ורופא, התלונה המיידית, העובדה עליה עמד בית המשפט המחוזי בהרחבה שהמערער ניסה תחילה לחמוק מן המשטרה, דבר המצביע על תחושת אשם, ועוד. כל העניינים הללו מסורים לערכאה הדיונית הרואה את העדים, שומעת אותם ומתרשמת מהם במישרין (ראו והשוו: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (4) 632).

4.אנו דוחים את הערעור על ההרשעה.

5.אשר לעונש: על המערער הוטלו 5 וחצי שנות מאסר בפועל בגין האינוס וההדחה בחקירה, 10,000 ש"ח פיצוי למתלוננת ו-7 שנות פסילה מנהיגה ברכב ציבורי. נתנו דעתנו לנסיבותיו האישיות של המערער ולמשפחתו החדשה, אך אין אנו סבורים שיש מקום להקל בעונש. אין להתעלם מהשבר שיצר המעשה בחייה של המתלוננת, אישה צעירה, נשואה ואם לילדים. מצבה, כמתואר בהרחבה בתסקיר הנפגע מעורר דאגה רבה גם בחלוף שנתיים מאז המקרה שעברה. המערער ניצל לרעה את הרכב הציבורי בו החזיק ברשיון, וגם את מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת ביום הארוע כתוצאה מנסיבות אישיות שונות, לרבות פיטוריה. אין להתעלם גם מהעבירה הנוספת של הדחה בחקירה.

6.סוף דבר: גם הערעור על העונש נדחה.

7.כפי שקבע בית המשפט המחוזי קיים איסור פרסום שם המתלוננת וכל פרט שעלול להביא לזיהויה.

8.בהסכמה יידחה ביצוע עונש המאסר ליום 1.5.2005. תנאי השחרור יעמדו בעינם.