ע"פ 7674/98 מדינת ישראל נ. אבי דואניס

בפנינו שני ערעורים כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ת.פ. 179/98), לפיו הורשעו שני הנאשמים - אבי דואניס (להלן: אבי) ואריה אבו חצירה (להלן: אריה) - בעבירת שוד ונדונו לעונשים הבאים: אבי ל36- חודשים מאסר מתוכם 18 חדשים לריצוי בפועל ו18- חדשים על תנאי; ואריה ל24- חדשים מאסר, מתוכם 12 חדשים לריצוי בפועל ו12- חדשים על תנאי, ולהפעלת 9 חדשים מאסר על תנאי שירוצו בחופף לעונש שנגזר בתיק זה. כן חויבו שני הנאשמים בתשלום פיצויים לקרבן השוד בסך 23,750 ש"ח.

המדינה מערערת בע"פ 7674/98 כנגד קולת העונשים שנגזרו על שני הנאשמים (המשיבים בערעור זה); ואילו אבי מערער בע"פ 7338/98 כנגד חומרת העונש שנגזר עליו.

בבסיס ההרשעה עומד הארוע הבא: ביום המקרה, בשעות הבוקר, בקש נציגם של עובדים זרים מטורקיה (להלן: המתלונן), מאבי - שנהג במונית שהזדמנה למקום - להסיעו לבנק שבו יוכל לפדות שיק שניתן לו לתשלום שכרם של העובדים. לאחר שהשיק נפדה, ביקש המתלונן מאבי להפגישו עם נערת ליווי; ואבי הסיעו לצורך זה לדירתו של אריה שהצטרף אליהם. במהלך הנסיעה, שלף אבי מכיס מעילו של נציג העובדים (המתלונן) חבילת שטרי כסף בסך 23,750 ש"ח. משניסה האחרון להחזיר לעצמו את הכסף, עצר אבי את המונית; ובמאבק שהתפתח במקום, משך אריה את המתלונן אל מחוץ למונית והוא ואבי נמלטו מן המקום.

טענת המדינה היא, כי אין בעונשים שנגזרו על אבי ואריה כדי לבטא את החומרה היתרה המאפיינת מעשה מחפיר של שוד של זרים, הנותנים - ובדין - אמון בנהגי מוניות; ואילו אבי טוען בערעורו, כי בית המשפט החמיר עמו יתר על המידה בהתחשב בעברו הנקי ובהתנהגותו הנורמטיבית עד למעידתו במקרה הנוכחי.

לאחר ששמענו את טיעוני ב"כ הצדדים החלטנו לדחות את שני הערעורים. העונש שנגזר על כל אחד מהנאשמים אכן נוטה לקולה, אך לא באותה מידה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור; ובית המשפט לא התעלם מעברו הנקי ומנסיבותיו האישיות של אבי ונתן לכך את מלוא המשקל לענין גזר הדין.