ע"פ 7679/04 ראא'ף זבידאת נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בכתב האישום שהוגש נגד המערער לבית המשפט המחוזי בחיפה יוחסו לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממש, וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 380, ו-333 בשילוב עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי גרסת המשיבה, פגע המערער עם משאיתו בדוכנו של המתלונן שהיה מוצב בשוק בדיר חנא, ועל רקע זה התפתח ויכוח שבמהלכו תקף המערער את יריבו, פגע בראשו, והכה אותו בבטנו ובגבו באמצעות מוט ברזל. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן חבלות ושבר באחת מחוליות בגבו.

המערער כפר בעובדות שיוחסו לו. הוא טען כי היה קורבנה של התקיפה ולא מי שיזם אותה, ולצורך זה אף הציג תעודה רפואית המעידה כי נחבל מתחת לעינו. בית המשפט דחה גרסה זו, והעדיף על פניה את גרסתם של המתלונן ובניו, שנתמכה גם בממצאים רפואיים בדבר אותן חבלות שנגרמו למתלונן.

בערעור שבפנינו, המופנה כנגד הרשעת המערער והעונש שנגזר לו, ביקשה באת-כוח המערער להגיש ראיות נוספות מטעמה, והכוונה להודעות אשר נרשמו מפיהם של המתלונן ובניו – זיאד וחאתם, כדי להצביע באמצעותן על פרכות בגרסתם של עדי המשיבה.

לא ראינו מקום להיעתר לבקשה זו. שניים הם הכללים להגשתן של ראיות בשלב הערעור: המערער לא יכול היה להביא את הראיה הנוספת במהלך המשפט, ושלאותה ראייה יש משקל העשוי לגרום לשינוי תוצאת המשפט. ההודעות להן כיוונה באת-כוחו המלומדת של המערער, עו"ד ת' אולמן, עמדו לרשות שולחה גם במהלך משפטו בו היה מיוצג על ידי סנגור אחר, ואין זה ברור כלל כי מדובר במחדל של אותו סנגור, הואיל ואפשר גם אפשר כי להימנעות מהגשתן של ההודעות קדמה מחשבה בדבר כדאיותו של צעד זה והשלכותיו. כך או כך, העדים בהם מדובר נקראו להעיד בבית המשפט, והם נחקרו על האמור באותן הודעות, כך שבפני בית המשפט המחוזי היתה תמונה נאמנה גם ביחס לגרסה שמסרו עדים אלה במהלך חקירתם במשטרה.

לא ראינו מקום להתיר גם את הגשתה של הראיה הנוספת בשמה נקבה עו"ד אולמן. מתוך פרוטוקול הדיון של בית משפט קמא עולה (ראו עמוד 5), כי מי שייצג את המערער אותה עת, עו"ד חלאילה, פנה בבקשה לקבלתו של צו אשר יתיר לו לצלם את תיקו הרפואי של המתלונן. בקשה זו נדחתה (ראו עמוד 6), וכך אמר בית המשפט בהחלטתו:

"בשלב זה, אין מקום לגלות את תיקו הרפואי המלא של המתלונן, כאשר המסמכים הרפואיים הרלוונטיים נכללים בחומר החקירה".

אף שאותה החלטה ניתנה בטרם החלו להישמע עדי המשיבה, לא חזר עוד בא-כוח המערער דאז על בקשתו, ומותר אפוא להניח כי סבר שאין באותו "חסר-רפואי" כדי לפגוע בהגנת שולחו, ואולי הוא נהג כך מאותו טעם בו נקב בית המשפט המחוזי, לאמור: "המסמכים הרפואיים הרלבנטיים נכללים בחומר החקירה".

משלא נעתרנו לבקשותיו של המערער, לא נותר לנו אלא להכריע בערעור גופו. בעניין זה נתקלנו בקושי מסוים הנובע מכך שבית המשפט המחוזי אף שסקר את הראיות שבאו בפניו בפרוט רב, לא טרח לנמק בהרחבה וכמתחייב את החלטתו להעדיף את גרסתם של עדי המשיבה על גרסת המערער. עם זאת, ולאחר שבחנו את הראיות בעצמנו, נחה דעתנו היא כי בית המשפט היה רשאי להגיע לתוצאה המרשיעה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור המופנה כנגד הכרעת הדין.

באשר לעונש – למערער נגזרו 24 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 15,000 ₪. עונש זה אינו חמור כלל לנוכח חומרתן של העבירות, ולאור עברו הפלילי של המערער ממנו למדנו כי אין זו הפעם הראשונה בה הוא חוטא באלימות.

הערעור נדחה.