ע"פ 7684/03 מדינת ישראל נ. בדרי גוודזביה

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המערערים בשורה ארוכה של עבירות: אינוס, מעשה סדום, סחיטה באיומים, כליאת שווא, תקיפה, ופגיעה בפרטיות, כאשר חלקן של העבירות בוצע בנסיבות מחמירות.

את הסיפור העובדתי להרשעה גוללה המערערת בכתב אישום שמעטים דומים לו בחומרתם. בתאריך 30.6.01, בשעות הלילה, פגש מערער 1 (להלן: "בדרי") את המתלוננת, שהיתה אותה עת בת 18, והזמינה לעלות לדירתו. משעשתה זאת, התקשר בדרי למערער 2 (להלן: "סרגיי") והזמינו להגיע לדירה. בשלב כלשהו הבהירה המתלוננת לשניים כי היא מבקשת לעזוב את המקום וללכת לדרכה, אולם המערערים מנעו זאת ממנה, וסרגיי אף איים עליה באומרו שאם תצעק הוא יהרוג אותה. מכאן ואילך, ובמשך שעות אחדות, כפו המערערים את עצמם על המתלוננת וביצעו בגופה עבירות מין רבות, כאשר לעיתים הם מבצעים בה את מעשיהם הבזויים באותו זמן ממש. ואם בכך לא די, הם גם צילמו אותה בעירום, בתנוחות שונות, והתנו את מסירתן של התמונות לידה בכך שתסכים לעסוק עבורם בזנות. בשעה 03.30 יצאו המערערים עם המתלוננת תוך שהם אוחזים בה שלא תברח. בהגיעם לצומת קסטינה ניסתה המתלוננת להימלט, אולם בדרי אחז בה ותקף אותה. לבסוף, הצליחה המתלוננת לעצור רכב אחר ונמלטה מידיהם של תוקפיה.

המערערים כפרו במעשים שיוחסו להם, וטענו כי אמנם קיימו יחסים עם המתלוננת, אולם הם עשו זאת על דעתה ובהסכמתה החופשית. את הגרסה הזו דחה בית המשפט המחוזי, ובעקבות ההרשעה גזר לכל אחד משני המערערים 12 שנות מאסר, 3 שנות מאסר על-תנאי, וכל אחד מהם חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 50,000 ₪.

המערערת משיגה בפנינו על קולת העונש, ולאחר ששמענו את טיעוניה ותשובתם של הסנגורים המלומדים, עוה"ד ט' גוטליב וא' יוטקין, הגענו לכלל דעה כי ערעור זה בדין יסודו.

המערערים חברו יחד כדי לבצע בגופה של קורבנם מעשים חריגים באכזריותם, שנמשכו שעות רבות, תוך שהם מתעללים בה ומשפילים את כבודה כאדם עד עפר. הם נהגו במתלוננת ככלי נטול נשמה אשר נועד לספק את תאוותם, ולא עמדו לה למתלוננת לא התנגדותה למעשים ולא תחנוניה כי יניחוה לנפשה. למעשים מסוג זה העונש הראוי הוא העונש המרבי שקצב המחוקק לצדן של העבירות, וממנו יש מקום לסגת רק אם מוכחות נסיבות מקלות, כמו חרטה של נאשם וגילוי הבנה לסבלו של הזולת. אך גם את המעט הזה התקשו המערערים להציע, ודי לעיין בתסקיריו של שירות המבחן כדי להבין עד כמה הרהורי חרטה הם מהמערערים והלאה. מכאן מתבקשת המסקנה הנוספת, לאמור, במערערים גלומה סכנה מוחשית, ומפני סכנה זו זכאי הציבור להתגונן בדרך של כליאתם לזמן ממושך.

אכן, ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בעונש, במיוחד כשזה מצוי במתחם הסבירות, אולם דעתנו היא שהמצב בעניינם של המערערים שונה תכלית השינוי, באשר העונש שהושת עליהם אין בו מענה הולם לא לחומרת המעשים ולא לצורך להרתיע את הרבים.

אנו מקבלים אפוא את ערעור המדינה, ואת רכיב המאסר בפועל הכלול בגזר-דינו של בית משפט קמא, אנו מעמידים על 20 שנות מאסר.