ע"פ 773/00 דיאב אברהים נ. מדינת ישראל

1.הרשעה ברוב דעות בעבירה של אינוס, כשהמחלוקת סבה לא על עצם המעשה אלא אם המערער הוא העבריין.

עדותה המוקדמת של המתלוננת נשמעה רק על ידי אב בית דין; עם זאת, נחה דעתנו שאין המדובר בתיק של מהימנות אלא השאלה היחידה אם קיימת אפשרות של טעות בזיהוי.

2.עדותה הכתובה של המתלוננת היתה זהירה ביותר, והיא לא היתה מוכנה, עד לשלב מסויים, לקבוע בוודאות שהמערער הוא האנס; ואכן, אמת הדבר שכמה מרכיבים ראייתיים שהוכחו אינם מחזקים את עדותה של המתלוננת. עם זאת, יש בכמה חיזוקים אחרים, כל אחד בפני עצמו וכשהם משתלבים זה בזה, כדי למנוע כל ספק בזיהויו של המערער כעבריין. נמנה ביניהם: את פירוט עיסוקיו של המערער התואמים את מה שלפי גירסת המתלוננת נאמרו לה מפיו; את העדר אחת משיניו; את ערימת כרטיסי הביקור שבמכוניתו, את מתקן הכוסות במכונית ותגובת המערער עצמו כשהוא עומת לראשונה עם גירסת האינוס. אנו סבורים, שכל אלה מחזקים באופן משמעותי את זיהויו של המערער כמי שביצע את המעשה ומסירים כל חשש שמא ארעה טעות בזיהוי.

3.אף העונש שהושת על המערער - תשע שנות מאסר, מתוך זה שש שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי - אינו מופרז ואין הוא מצדיק את התערבותנו.

הערעור נדחה.