ע"פ 7734/05 היטם עאטף נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן:

1.

כנגד המערערים הוגש לבית-המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום (ת"פ 934/05), המייחס להם עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף סעיפים 335(א)(1) ו-335(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

2.

על-פי הנטען בכתב האישום, המערערים תקפו את נאצר סלמאן (להלן: המתלונן) באמצעות הכאתו בצינורות ברזל בכל גופו, בעקבות אירוע קודם, בו סטר המתלונן למערער מספר 3. בעקבות התקיפה איבד המתלונן את הכרתו ואושפז בבית חולים למספר ימים. כמו-כן, גרמו המערערים להרס רב בחנותו של המתלונן.

3.

בתגובתם לכתב האישום, הודו המערערים במיוחס להם.

4.

בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור) הרשיע את המערערים וגזר על כל אחד מהם 30 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעברו כל עבירת אלימות במשך 3 שנים מיום שחרורם ממאסר. בנוסף, הפעיל בית-המשפט עונש של 4 חודשי מאסר על תנאי, אשר תלוי היה ועומד כנגד המערער מספר 2, כאשר 3 חודשים ירוצו במצטבר לעונש שהוטל עליו וחודש אחד ירוצה בחופף. כן הורה בית-המשפט, כי כל אחד מהמערערים ישלם קנס בסך 1,500 ש"ח או 21 ימי מאסר תמורתו וכן ישלם פיצוי למתלונן בסך 10,000 ש"ח.

5.

בגזר-דינו, דחה בית-המשפט המחוזי את טענתם של המערערים, לפיה יש להקל בעונשם, לאור ה"סולחה" שנערכה בינם ובין המתלונן וכן דחה את המלצת שירות המבחן להטיל עליהם עונשי מאסר קצרים בציינו, כי חומרתה של העבירה בה הורשעו המערערים מחייבת הטלת ענישה משמעותית.

מכאן הערעור שבפנינו, המופנה כנגד גזר-הדין בלבד. יש לציין, כי בדיון שנתקיים בפנינו הסכים המתלונן לוותר על הפיצויים שנפסקו לטובתו.

6.

לטענת המערערים, שגה בית-המשפט המחוזי, משהחמיר בעונשם, חרף גילם הצעיר והסכם הסולחה שנערך בינם לבין המתלונן. כן טוענים המערערים, כי אין מדובר בעבירה של אלימות סתמית, אלא בחלק מסכסוך בכפרם של המערערים והמתלונן. עוד מציינים המערערים, כי תסקירי שירות המבחן שנערכו בעניינם, המליצו על הטלת עונשי מאסר קצרים בלבד.

7.

לעומתו, סומכת המשיבה את ידיה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לטענתה, בצדק גזר בית-המשפט על המערערים עונשי מאסר משמעותיים, לאור חומרתה של העבירה.

דין הערעור להידחות.

8.

איני רואה כל מקום לקבל את טענתם של המערערים, לפיה יש להקל בעונשם, שכן אין מדובר בעבירה של אלימות "סתמית". דווקא בשל היות המעשים פרי תכנון מוקדם, במסגרתו הגיעו המערערים לחנותו של המתלונן כשהם מזוינים במוטות ברזל ובגז מדמיע, יש כדי להוות טעם להחמרה בעונשם.

לא ניתן לקבל כל נימוק שהוא למעשה אלימות כה חריף, בין אם נעשה מתוך סכסוך מתמשך ובין אם היה תולדת הרגע. גם אם נראה בתקיפת המתלונן משום המשכו של האירוע בינו ובין המערער מספר 3, הרי אין בכך כדי להשליך על העונש אותו יש להשית על המערערים, אשר בתגובה לסטירת לחי תקפו את המתלונן במוטות ברזל עד אבדן ההכרה וזרעו הרס בחנותו.

9.

לא פעם שם בית-משפט זה דגש על הצורך להילחם בנגע האלימות אשר פשה בחברה הישראלית ועל חובתו להירתם במלחמה בתופעה זו. יפים לעניינו הדברים שנאמרו בע"פ 327/05 נביל ג'אבר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), לפיהם:

"על הענישה בעבירות אלימות קשה לשקף גמול ראוי על חומרת הפגיעה בקרבן, ובה בעת להוות התראה הן לעבריין שביצע את העבירה והן לעבריינים פוטנציאליים מפני ביצוע מעשי אלימות פליליים נוכח הצפי כי הענישה תכביד עולה על המשתמשים בכח כלפי זולתם. העבירות בהליך זה הן דוגמא מיוחדת לצורך במסר מובהק של מאבק נחרץ בפשיעה האלימה, גם אם מקורה של פשיעה זו במערכות יחסים בינאישיות, הכרוכות ברקע של פגיעה רגשית קשה, וגם מקום שהאלימות מופעלת בידי אדם צעיר".

כך גם בענייננו, יש להתייחס למעשיהם של המערערים במלוא החומרה. מדובר במי שתקפו את קורבנם בחבורה ובעודם מזוינים במוטות ברזל ולא הרפו ממנו עד שאיבד את הכרתו, כשאף לאחר-מכן המשיכו וזרעו הרס בחנותו. כאמור, הגם שאין מדובר באירוע של אלימות "סתמית", הרי שאין בכך כדי להמעיט מחומרתו של המעשה.

10.

בגוזרו את דינם של המערערים, שקל בית-המשפט המחוזי גם את מכלול השיקולים שיש בהם כדי להקל בעונשם ובהם גילם הצעיר, עברם הנקי ועריכתו של הסכם הסולחה. נחה דעתי, כי בנסיבות שתוארו לעיל, העונש אליו הגיע בית-המשפט משקף כראוי הן את השיקולים לקולת העונש והן את השיקולים לחומרתו.

11.

הואיל והמתלונן הצהיר בפנינו, כי הוא מוותר על הפיצויים שנפסקו לטובתו על-ידי בית-המשפט המחוזי, אנו מבטלים חיוב זה בגזר-הדין.

12.

סוף דבר, הערעור נדחה.